היא נעצה בי את עיני השקד הגדולות שלה, אהבה מהולה בדאגה ניכרת
מהן. לא יכולתי להפנות את הראש, לא רציתי. היא הבחינה במבט
שלי, והשפילה מבטה בחיוך מבויש, וכך גם אני. לאחר מכן הכל היה
יותר קל וברור. נפגשנו כל יום במשך השבוע והאהבה פרחה, לראשונה
בחיי הרגשתי מוגן.
באחד הערבים ישבתי בביתי וצפיתי בטלוויזיה כשהוא נכנס, שיכור
כהרגלו, מטיח בי מילים קשות, מתנהג בגסות, צועק לכל עבר.
התכנסתי בתוך עצמי כאילו כך לא יבחין בי, עצמתי את עיני בתקווה
שהוא יעלם, אך הדרישה שלו לתשומת לב ניפצה את התקוות הללו. מיד
קמתי על רגליי, הנפתי את ידי כמבטל אותו ויצאתי את הבית. השעה
הייתה כבר מאוחרת. התחלתי לשוטט ברחוב כשדמעות מאיימות להתפרץ.
להפתעתי מצאתי את עצמי מתחת לביתה.
היא פתחה לי את הדלת, מייד הבחינה במצוקה, והכניסה אותי תחת
חסותה. באותו רגע ידעתי שמצאתי את עיר המקלט שלי, את מקום
המפלט, את יעד הבריחה שלי מהעולם. היא החזיקה אותי, ליטפה
אותי, אהבה אותי, השעינה את ראשי בחיקה.
כך אהבנו יחדיו במשך ימים, שהפכו לאיטם לשבועות, אלו לחודשים,
וגם השנים הצטברו להן יחד.
בשלב כלשהו התחלתי להרגיש שעיר המקלט שלי מתחילה לסגור עלי. לא
ידעתי אם זו היא שקטנה, או אני שגדלתי, וחשתי מחנק. אהבתה
הגדולה שוב חשה במצוקתי, והיא פתחה את שערי העיר. היססתי מעט,
אך החלטתי לעשות את הטעות ולקחתי צעד קדימה. בכינו יחדיו
ופנינו כל אחד לדרכו.
מצאתי את עצמי שוב משוטט ברחובות, ופעם אחר פעם הגעתי מתחת
לביתה. ניסיתי להסביר לעצמי שעיר מקלט זו כבר לא מוכנה לקבל
אותי, הפשע שביצעתי חמור מדי. הדמעות שוב החלו לאיים, ולא
הייתה שם מי שתחזיר אותן למקומן, וכך גם הן ברחו.
תחושת החשיפה הייתה עצומה. הסכנה ארבה לי בכל פינה, הכאב תקף
מכל מקום, ולא היה לי לאן לברוח. הבדידות חפרה באיטיות בחזי
מקלפת שכבת עור אחת אחרי השניה, והחלה מאיימת על הלב. מידי פעם
הייתי מביט בתמונתה שתשרה עלי מעט בטחון. הייתי מצייר את דמותה
בעיני רוחי שוב מחזיקה אותי, שוב מלטפת אותי, משעינה את ראשי
על חיכה, ולפתע נעלמת. הרגשתי את הנפילה הארוכה אל התהום, את
החבלות שקיבלתי בדרך, את ההשפלות, את אשמות כל רעות העולם בי.
מצאתי את עצמי לבד בשדה שיפון אינסופי בפרברי עיר המקלט, מחפש
דרך חזרה. לבסוף הבנתי שאני הולך במעגלים, אז התיישבתי במקום,
חשוף לנשרים החגים מעל ראשי, העולם רץ על פני, וכמנהגו נהג
כשאני עוד יושב באותו מקום, מקווה שהעיר תסגור עלי מבלי שאצטרך
להתקדם צעד אחד.
וכך אני מוצא את עצמי כיום, העולם חולף על פני, ואני עוד יושב
בשדה  האינסופי, חשוף לכל המפגעים הרבים שניכרים בדרך, ללא עיר
מקלט לברוח אליה, שתגן עלי, שתשמור עלי, שתאהב אותי, שתהיה
איתי. יום אחר יום אני אוסף עוד כאבים ואוגר עוד דמעות בקרבי.
העולם מתפרק סביבי, והתקווה להיות שוב מוגן מתפוגגת לאיטה.