[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







רוני גמר
/
סופ''ש אחרון

סוף שבוע אחרון בצה"ל. עידן קיווה שהוא יעבור בשקט ושלווה ללא
ארועים מיוחדים, אבל ברצועת עזה אף יום הוא לא יום שקט
ושלו...



העיניים של עידן נפקחו בבהלה. הוא הביט סביבו. הוא ישב בסובארו
חבוטה שדהרה לה צפונה באיזה כביש דרומי נידח. הוא לא באמת ידע
איפה הוא, וזה לא עניין אותו, העיקר שהוא היה כבר בדרך הביתה.
הוא הסתכל על הנהג של הרכב. גבר מבוגר, חובש כיפה, זיפים של
שבוע מעטרים את פניו. הוא הבחין בעידן וחייך אליו. עידן חייך
חזרה בתגובה רפלקסיבית. הוא החזיר את פניו קדימה והסתכל על
הדרך שרצה לפניו. החיוך המזויף ירד משפתיו. הוא לקח נשימה
עמוקה, וניסה לעצום את עיניו שוב.

1
מגולח למשעי, על מדי א' מגוהצים ומבריקים ירד עידן מהאוטובוס
ליד שערי הבסיס. הוא פרק את נשקו בכניסה לפי הוראת הש.ג. ונכנס
לבסיס. הוא הלך בצעד בטוח, לא מצליח להשתלט על החיוך שעל פניו.
כל העוברים ושבים שחלפו על פניו ראו את פניו הקורנות וחייכו
אליו, ברכו אותו לשלום. הוא השיב בניד ראש צנוע והתקדם אל
המרפאה.
מחוץ לאוהל המרפאה ישבו שלושה חיילים צעירים מחזיקים את התיקים
הרפואיים שלהם. עידן לא התייחס אליהם, נכנס ישר אל האוהל וזרק
את תיקו הקטן על רצפת האוהל ליד מיטת הטיפולים. בחדר הטיפולים
ישב מיכאל, משחק בפלאפון שלו. הוא הרים את ראשו עם כניסתו של
עידן וחייך אליו. "עוד שלושה ימים למנאייק, אה?" מיכאל קם
לקראתו, החיוך שוב עלה על שפתיו של עידן. הם החליפו חיבוקים.
"הרופא המילואימניק כבר הגיע?" הוא החווה עם ראשו לכיוון פנים
האוהל שם היה חדר הרופא, "או שיניב נהיה רך לבב פתאום?"
"החופ"ל של המסייעת פתאום נפל עליו עם כמה חיילים, עד שהם
מצליחים לצאת מכפר דרום הוא לא יכול להגיד להם לא". עידן הכניס
את ראשו דרך הסדין הלבן שמפריד בין שני חלקי האוהל. יניב ישב
אל שולחן הרופא, כבר על מדי א', מוכן ומזומן ליציאה. הוא הבחין
בראשו של עידן שמבצבץ מבעד לסדין. הוא חייך אליו וסימן לו עוד
רגע.
עידן התיישב על מיטת הטיפולים בקפיצה קלה. "רון כבר יצא,
נכון?"
"כן", מיכאל חזר לפלאפון ודיבר בלי להרים את הראש, "כולם כבר
הלכו, רק מי שנשאר שבת נמצא פה, חוץ מיניב. שנתקע בגלל
המסייעת."
"אני בטוח שהוא מאושר מזה, הלחוץ בית הזה." מיכאל הנהן
בגיחוך.
"אתם מודעים לזה שכל מה שמפריד בינינו זה רק סדין." יניב יצא
אל חדר הטיפולים. "מיכאל, תביא לו בבקשה 10 איבופן." הוא הגיש
לו פתק רפואי. מיכאל קם ממקומו ולקח את הפתק. עידן מיד קפץ,
"אל תשכח..."
"עידן. אתה כבר לא אחראי מרפאה", מיכאל קטע אותו, "ותאמין לי
שאני יודע מה לעשות עם פת"ר אחרי שאתה מזיין לי במוח כבר שנה".
הוא נכנס לחדר הרופא והשאיר את יניב ועידן לבד. עידן חייך אל
מיכאל ופנה אל יניב.
"נו מה, דוקטור, אתה לא רוצה ללכת הביתה?"
"לא, טוב לי פה, למה לי?" יניב טפח על שכמו של עידן, "אני אפטר
זריז מהשלושה בחוץ ואעוף מפה. מה איתך?" הוא התיישב על מיטת
הטיפולים ליד עידן. "נחת קצת בבית?"
"קצת." עידן הנהן.
"לא נורא, סופשבוע אחרון והביתה לתמיד. אתה תחזיק מעמד." יניב
הוריד לעידן את הכובע ופרע את שיערו. הוא קם והציץ החוצה, קרא
לבא בתור. החייל שהיה בתוך חדר הרופא יצא עם הכדורים בידיו
ואחריו מיכאל. "... שלוש פעמים ביום, אבל רק אחרי האוכל, למה
אחרת זה יעשה לך בלאגן אחושרמוטה בבטן". החייל הנהן ויצא,
וחייל נוסף נכנס. יניב פנה להיכנס אחריו ונעצר ליד הסדין.
"עידן, יש עוד עשר דקות ישיבת מטה לקראת השבת, תהיה שם, ותזהר
שהרס"ר לא יתפוס אותך." עידן חייך אליו בהבנה וסידר את הכובע
על ראשו.

2
עידן ישב בלשכתו של המג"ד ולא באמת הקשיב לכל הקצינים מתלוננים
בפני המג"ד על התנאים הקשים שלהם. מבטו של עידן נדד בין כולם,
אבל כל הזמן חזר כמעט בלי שליטה אל עדי, הע. קמב"ץ. היא דיברה
ברצינות רבה על נושאים שברומו של עולם, אבל החיוך שלה מעולם לא
עזב אותה. המג"ד פנה אל עידן ושאל אותו אם יש לו מה להגיד.
עידן כמו ניעור מחלום מתוק וחייך. הוא פנה לכל הקצינים, מנסה
בכוח לא להביט רק על עדי.
"יש לי משהו להגיד. זה הסופשבוע האחרון שלי בצה"ל, ומה זה לא
בא לי לעבוד, אז תעשו לי טובה, תשמרו על עצמכם ועל החיילים
שלכם, שלא יהיו לנו פצועים. וזהו, שתהיה לנו שבת שקטה".
המג"ד חייך אליו. "לא יכולתי לסיים את הישיבה במשפט יותר טוב.
יאללה חבר'ה לכו לעבוד. הגזרה גם ככה מופקרת יותר מדי זמן."
עידן קם ממקומו וחזר לכיוון המרפאה. הוא עדיין היה לבוש במדי
א'. הוא מעולם לא הבין למה הוא צריך להשתתף בישיבות האלה, בכל
מקרה אין לו מה להגיד אף פעם, והן סתם בזבוז זמן שינה יקר. הוא
נכנס לאוהל הצמוד לאוהל המרפאה והתמוטט על המיטה. בסוף האוהל
הוא ראה את ברדוגו שקוע בשינה עמוקה. ברדוגו גם היה מחזור
אחרון כמוהו, אבל הוא היה אמור לצאת לחופשת השחרור רק בעוד
שבוע. יש צ'ופרים לסגל, עידן חשב לעצמו.
הוא פתח את הארונית הקטנה שעמדה ליד מיטתו והחל להתפשט. עד
מהרה הוא כבר היה רק עם בוקסר ונשכב על גבו מביט בתקרת האוהל.
החום היה בלתי נסבל והאוורור שחדר מבעד לבד הדק עזר מעט. עידן
הרים את קצות השרוולים של הבוקסרים הקצרים כדי שלא יגעו
בירכיו, ככה שמי שעמד מולו יכול היה לראות דרכן את כל מה שרצה.
ושם בדיוק נעמדה בכניסה לאוהל עדי.
היא עמדה בשקט, מחייכת, מחכה שעידן יבחין בה. עידן היה שקוע
בתענוג של האוויר הקריר שחודר דרך הפתחים המוגדלים. הוא פקח את
עיניו לשמע כחכוח גרון ומיד התיישב על המיטה בסיכול רגליים
כשחיוך נבוך ולחיים מאדימות משתלטים על פניו. עדי צחקקה אבל
מיד שינתה נושא כדי לא להביך אותו עוד יותר. "הדוקטור כבר
יצא?" עידן הנהן. הוא תמיד התקשה לדבר במחיצתה, ובמיוחד אחרי
תקרית כזאת. "טוב, לא חשוב." היא יצאה מהאוהל. עידן קפץ ממקומו
ונעמד בקצה האוהל.
"למה, מה את צריכה?" הוא קרא אחריה. היא הסתובבה אליו חזרה
והביטה סביבה. היא התקרבה אליו ונעמדה לידו. היה זה נראה כאילו
עידן גבוה ממנה בראש, ולכן גם עידן העדיף להישאר לעמוד על
הבטונדה.
"לא משהו מיוחד, קצת כואב לי הראש, חשבתי אולי הוא יוכל להביא
לי אופטלגין."
"את יודעת שאני חובש, אני גם יכול לבדוק אותך."
"אבל חשבתי שאופטלגין זה לא בסמכות שלכם."
עידן זרק על עצמו חולצה קצרה ויצא מהאוהל לכיוון אוהל המרפאה
הסמוך. הוא התאכזב לחזור לגובהו המקורי. "יש תרופות שיניב מאשר
לנו לתת. בואי, אני אבדוק אותך, אני למדתי ממנו המון, אני כבר
פרקטיקלי רופא." עדי עשתה פרצוף מתרשם. החיוך שלה מעולם לא
נמאס על עידן. זה היה נראה כאילו היא לעולם לא מוחקת אותו. הוא
היה חלק קבוע בפניה הנאות.
הם נכנסו לאוהל המרפאה. עידן הורה לה להתיישב על מיטת
הטיפולים. היא קפצה עליה בקפיצה קלילה. עידן שלף מדחום והחל
מנער אותו. הוא העביר עליו פד אלכוהולי כדי לנקות אותו והגיש
לעדי. "מתחת ללשון, שלוש דקות."
"יש לי בסך הכל כאב ראש", היא משכה את ראשה לאחור.
"פרוצדורה קבועה, אני חייב לעשות את זה." היא נכנעה והכניסה את
המדחום לפיה. עידן אחז בפרק ידה והחל למדוד לה דופק. מיכאל
בדיוק עבר ליד המרפאה בחזרה מהשק"ם עם ארטיק בפיו וראה את עידן
מטפל במישהו ונכנס במהירות למרפאה. "אתה רוצה שאני אעשה את
זה?" כשהוא ראה מי המטופלת הוא הבין שהשאלה הייתה מיותרת. עידן
חייך אליו בנימוס וסימן לו עם עיניו לעזוב את המקום. "לא תודה,
אני מסתדר."
"טוב, אני באוהל, אם אתה צריך אותי." מיכאל יצא מהאוהל. עידן
המשיך לעקוב בעיניו אחרי מיכאל שעשה לו תנועות מגונות עם
הידיים מאחורי גבה של עדי. עידן התעלם ממנו, סופר בלבו את
פעימות לבה. הוא סיים למדוד לה את הדופק ורשם את הממצאים ביומן
הטיפולים. הוא הוציא את מד לחץ הדם וביקש מעדי להושיט את ידה.
היא הסתכלה עליו בהפתעה, מנסה למלמל עם המדחום בפיה. עידן חיקה
את המלמול שלה בטענה שאין ברירה. שוב היא נכנעה בקלות והושיטה
את ידה. הוא ליפף את המדל"ד מסביב לזרועה, הוא כמעט יכול היה
להרגיש את השד שלה. היד שלו רעדה קצת, אבל הוא השתלט על זה
והרחיק את ידו מהאזור במהירות. הוא הכניס את הסטטוסקופ מתחת
למדל"ד והחל לנפח, מבטו מרוכז בשעון שבידו השמאלית, מפחד להרים
את  ראשו. הוא שחרר את הלחץ והוריד את המדל"ד ורשם שוב את
הממצאים. הוא פנה לעדי שהמדחום עדיין היה בפיה, ואחז עם שתי
ידיו בעורפה וביקש ממנה להביט למעלה. היא צייתה. הוא שאל אותה
אם היא קיבלה איזושהי מכה בראש. היא ניסתה להזיז את ראשה, אבל
הוא החזיק אותה. היא פלטה "לא" עמום מבעד למדחום. הוא הורה לה
להביט למטה ולצדדים. מישש מעט את עורפה ועזב אותה. הוא שוב כתב
כמה דברים ביומן. הוא שאל אותה אם היא שותה מספיק, היא הנהנה,
ואם היא ישנה מספיק. היא ניערה את ראשה כל כך חזק שהמדחום כמעט
עף לה מהפה. עידן לקח מפיה את המדחום, הסתכל עליו ומיד ניער
אותו. "אין לך חום", הוא ציין.
"אני יודעת, רק כואב לי קצת הראש מחוסר שינה." עידן כתב עוד
כמה דברים ביומן הטיפולים ונכנס לחדר הרופא, ומספר שניות אחר
כך הוא יצא ממנו עם טבלית אחת של עשרה כדורי אופטלגין.
"טוב גברת צעירה", עידן דיבר במבטא ייקי כבד, "הדיאגנוזה שלי
מצביעה על כך שאת סובלת ממחסור חמור בשינה, ולכן נוצר אצלך לחץ
ברומטרי אפידרמי ברמה הסאב קלוויקולית של הרקמה האינטרא מוחית.
אני מורה עלייך לנוח כמה שאפשר, לשתות הרבה מים, ואת יכולה
לקחת את האופטלגין עד שלושה כדורים ביום, כל פעם שאת חשה
במיחושים בראשך. במקרה של הרעה, או כל שינוי אחר בכאב, את
חייבת מיד לחזור לדוקטור שנבדוק אותך שוב". הוא הגיש לה את
הטבלית של העשרה כדורים. היא חטפה אותה מידו וקפצה על רגליה
כשהיא מצחקקת. היא הפנתה לו את הגב והתכוונה לצאת מהאוהל.
"מה ככה?" הוא נעלב, "בלי תודה על הטיפול המסור, כלום?" היא
הסתובבה לאחור וחייכה אליו. היא נישקה אותו על הלחי ואמרה בקול
מתוק: "תודה, דוקטור". ויצאה מהמרפאה. עידן נשאר לעמוד במקומו
עוד מספר שניות שנראו כמו נצח מתוק. כשלאט לאט החיוך מתרחב.

3
עידן נכנס לאוהל המגורים. ברדוגו כבר קם. הוא ומיכאל ישבו ליד
השולחן ושיחקו שש בש. ברדוגו אפילו לא הרים את מבטו מהלוח. "נו
זיינת אותה במיטה של הדוקטור?" עידן לרגע הופתע מהוולגריות,
אבל הוא נזכר שמדובר בברדוגו. הוא בחר להתעלם. הוא התיישב על
המיטה שלו.
"אני הולך לישון, תעירו אותי לארוחת ערב." הוא נשכב לאחור ואז
נזכר שעוד לא הוריד את חולצתו. הוא התיישב במקומו ופשט אותה,
מתעלם מההערות של ברדוגו. "מה, היא עייפה אותך, אה? היא נמרה
אמיתית זאת." מעולם לא הייתה אהבה גדולה מדי בין עידן לברדוגו.
במיוחד כשהייתה מעין תחרות בין שניהם על תפקיד אחראי המרפאה
שבו זכה בסופו של דבר עידן. ברדוגו היה בטוח שהתפקיד שלו,
ומעולם לא סלח לעידן על ה"מחטף". "אל תדאג, אני אאלף אותה עם
השוט שלי." ברדוגו התחיל לצחוק ולחקות מכות של שוט עם הזין
שלו. מיכאל צחק. עידן נשכב על צידו, מפנה להם את הגב. הוא עצם
את עיניו, מתפלל בשקט שהסופ"ש כבר ייגמר.
ברדוגו קם ממקומו וקפץ על מיטתו של עידן ונשכב מאחוריו ב"תנוחת
כפיות". "אתה רוצה שאני אאלף גם אותך?" הוא תפס את עידן וחיבק
אותו, מניע את התחת כאילו הוא מזיין אותו. עידן ניסה להתנער
ממנו, אבל ברדוגו היה חזק ממנו. מיכאל ישב במקומו, מסתכל על כל
האירוע וצוחק בקול רם. לבסוף עידן הצליח להשתחרר ממנו וברדוגו
נפל מהמיטה במבט המום. מיכאל ראה את המבט שלו ופרץ בצחוק גדול
עוד יותר. ברדוגו קפץ על רגליו ונעמד מעל מיטתו של עידן. "מה,
אתה מתחיל איתי?" עידן התיישב במיטתו והביט על ברדוגו מלמטה
למעלה, בוחן אותו.
"אתה חמוד," הוא דיבר בקול הומואי, משתדל שהקול לא יצא רועד,
"אבל אתה לא הטיפוס שלי." הוא ליטף בעדינות את ידו של ברדוגו.
ברדוגו משך את ידו בגועל. "לך, יא הומו", הוא זרק וחזר אל לוח
השש בש. מיכאל לא הצליח להתאפק ושוב פרץ בצחוק. "תור מי?"
ברדוגו צעק אליו.
עידן הסתובב חזרה עם הגב אליהם והחיוך המזויף נמחק מפניו. הוא
נשם נשימה עמוקה כדי להרגיע את עצמו, ועצם את עיניו.

4
כשעידן התעורר כבר היה חושך בחוץ. מבט מהיר לשעונו גילה לו
שכבר אחרי שבע. הוא קם במהירות ולבש מדי ב', יצא מהאוהל ופנה
לחדר האוכל. בדרך הוא עבר ליד החמ"ל וראה את ברדוגו ומיכאל
יושבים יחד עם עדי וסמב"ץ נוסף מחוץ לחמ"ל צוחקים ומדברים
בהתלהבות. הוא פנה אל מיכאל. "למה לא הערתם אותי לאוכל?"
"הערנו," מיכאל התגונן, "אמרת שאתה לא רעב, וחזרת לישון."
"כן, אמרת שכבר אכלת היום זין." ברדוגו צחק, עדי צחקקה צחוק
נבוך. עידן לא נשאר חייב. "אבל הזין שלך לא מספיק, אני צריך
משהו גדול כדי לשבוע." מיכאל שוב פרץ בצחוק על חשבונו של
ברדוגו. עדי גם צחקה. ברדוגו לא ידע איך לענות. עידן המשיך
בדרכו לחדר האוכל ושמע את ברדוגו צועק אחריו "לך תזדיין".
עידן נכנס לחדר האוכל. התורנים כבר התחילו לפנות את האוכל. הוא
לקח בידו כמה תפוחי אדמה שהיו כמובן קרים ובלע אותם בביס אחד.
הוא יצא חזרה והסתכל מרחוק על החבורה שיושבת ליד החמ"ל וצוחקת.
הוא החליט לא ללכת לשם, ופנה לכיוון קצה הבסיס.
עידן עלה על הדיונה שבקצה הבסיס שצופה על רצועת עזה. מרחוק
נשמעו קצת יריות ונורו מספר תאורות שהאירו את השמיים באור
כתום. זה היה רחוק, מחוץ לגזרה שלהם.  בתקופה הזו זה היה עניין
שבשגרה. כל לילה נורו יריות והרימו תאורות. הוא התיישב על ראש
הדיונה והביט על האורות שפרושים לפניו. הוא הוציא חפיסת
סיגריות מקומטת מהכיס ושלף ממנה סיגריה עקומה קצת. הוא הדליק
אותה ושאף שאיפה עמוקה, מתענג עליה מספר שניות עד שפלט את העשן
בשיעול קצר.
"לא ידעתי שאתה מעשן." עידן הסתובב וראה את עדי עולה במעלה
הדיונה.
"אני לא. רק לפעמים." היא נעמדה לידו וביקשה רשות לשבת הוא
סימן לה לשבת.
"אל תשים אליו לב. הוא סתם ילד." היא דיברה בקול שקט.
"הוא יותר גדול ממך בשנה וחצי."
"כן, אבל אני קצינה." היא חייכה. עידן השיב לה בחיוך. הוא לקח
עוד שאיפה מהסיגריה. היא לקחה את הסיגריה מידו, ולרגע הידיים
שלהם נגעו אחת בשנייה. היא קירבה את הסיגריה לפיה. עידן עקב
אחרי מהלכה של הסיגריה במבטו. היא לקחה שאיפה עמוקה והוציאה
טבעות כשפלטה את העשן.
"לא ידעתי שאת מעשנת."
"אני לא, רק לפעמים". הם שוב חייכו בשקט. "האמת שעישנתי, אבל
הפסקתי בקורס קצינות". הם ישבו בשקט. עידן עקב אחריה מעשנת
ופולטת טבעות עשן.
"איך את עושה את זה?"
"מה הטבעות? זה פשוט, תעשה ככה עם הפה." היא הדגימה לו. "ועל
ידי תנועות קטנות של הלסת התחתונה..."
"המנדיבולה."
"מה שתגיד. אתה מוציא פרצי אוויר קצרים מהפה". היא הגישה לו את
הסיגריה. הוא ניסה ולא הצליח. "קודם תוציא קצת עשן רגיל ואחרי
זה עם מה שנשמר לך בפה תעשה את זה." הוא לקח עוד שאיפה ותוך
כדי הנסיון העילג הוא הרגיש כל כך מטופש שהוא התחיל לצחוק,
ובגלל העשן הוא נחנק והתחיל להשתעל. היא גם צחקה. "תתאמן, בסוף
זה יצליח לך." הוא ניסה שוב, והיא ליוותה אותו בכל שלב, מסבירה
לו איך לעשות את זה. היא הרימה את ידיה לפיו וניסתה לסדר אותו
כמו שצריך. רעד חלף בכל גופו כשהוא הרגיש את מגעה העדין. ידה
נשארה על לחיו קצת יותר ממה שהיא הייתה צריכה. וניתקה באיטיות.
דממה נפלה. הם הסתכלו אחד בעיניים של השנייה. עידן בלע את רוקו
בהסתר.
כל מה שהוא רצה בעולם זה להתקרב אליה וליצור מגע עדין בין
השפתיים שלו לשלה, אבל הוא היה קפוא, הוא לא היה מסוגל לזוז.
היא הייתה מאוד קרובה אליו. הוא יכול היה להרגיש את נשימתה
מלטפת את פניו. הוא רצה שהרגע הזה לעולם לא ייגמר. הוא דמיין
את הרגע הזה כל כך הרבה פעמים בעבר. בראשו מעולם לא הייתה לו
בעיה לעשות את חצי הצעד קדימה, אבל עכשיו במציאות כאילו היו
ביניהם אלפי קילומטרים, שעידן פשוט לא היה מסוגל לעבור. היא
כנראה התייאשה כי היא כבר לא הביטה בעיניו. גם עידן החזיר את
מבטו אל הנוף, מקלל את עצמו בלב.
במרחק נשמעו עוד כמה פיצוצים, ונראו הבזקים. עידן לקח עוד
שאיפה מהסיגריה, כשמבטו לא זז מהאופק. בזווית עינו הוא ראה
שעדי משחקת עם החול, מציירת ציורים.
"מה קורה שם?" עידן ניסה לשבור את השקט, "יש לך מושג?" הוא
החווה עם ראשו לכיוון התאורות. עדי הרימה את ראשה והסתכלה אל
המרחק.
"זה בגזרה הצפונית. לא נוגע לנו כרגע. אנחנו צריכים להיות
בכוננות. אבל גם ככה אנחנו כל הזמן בכוננות, אז זה לא משנה".
שוב השקט השתרר. עידן התרכז בסיגריה שמעכלת את עצמה בידיו. הוא
הציץ אל עדי. היא סיכלה את רגליה לישיבה מזרחית וחזרה להתעסק
עם החול שמולה. הוא הציע לה את הסיגריה, שלא נשאר ממנה כבר
הרבה. היא לקחה אותה וחייכה אליו בתודה. אחרי השאיפה היא כיבתה
אותה בתוך התל הקטן שהיא יצרה ליד רגליה. לפתע הקשר שלה התעורר
לחיים. "משנה מברג מידין." היא לקחה אותו לידיה ולחצה על
ה-PTT, "המשך". עידן הסתכל על שפתיה. "כאן ידין, את יכולה
בבקשה להגיע למברגיה, אנחנו צריכים אותך."
"חיובי, בדרכי." היא הורידה את הקשר וחייכה לעידן, מושכת
בכתפיה. "צריכים אותי."
"אני מבין אותם." היא קמה על רגליה ועזבה אותו לבד על הדיונה.
הוא עקב אחריה במבטו כמה שיכל בלי לסובב את כל הגוף. לאחר שהיא
נעלמה מטווח ראייתו הוא הפיל את ראשו בין ידיו, ולאחר מכן
השעין את הסנטר על ידיו.

5
עידן נכנס לאוהל עטוף במגבת, שיערו עדיין רטוב מהמקלחת. האוהל
היה ריק. הוא תלה את המגבת לייבוש על חוט מעל מיטתו, ונכנס
למיטה. הוא נרדם מיד.
קרני שמש ראשונות פרצו לתוך האוהל כשעדי נכנסה אליו, רכנה ליד
מיטתו של עידן ונגעה בכתפו בעדינות, קוראת בשמו. עידן הסתובב
לפנות אליה ופקח את עיניו בקושי. כשהוא הצליח לזהות את קווי
המתאר של עדי הוא חייך והתיישב במיטתו. היא התיישבה על המיטה
לידו.
"אני מצטערת שאני מעירה אותך בשעה כזאת ביום שבת..."
"לא, זה בסדר." הוא מיד הרגיע אותה, לא מצליח להשתלט על החיוך
שלו.
"... פשוט אתם צריכים לנסוע".
לרגע הוא לא הבין על מה היא מדברת. "מה? מי? לאן?"
"התאג"ד, אתם צריכים לזוז."
הוא התעורר בבת אחת. "מה קרה, יש פצועים?" הוא התכוון לזרוק את
הסדין מעל עצמו ולהתחיל להתלבש, אבל מיד התחרט והחזיר את
הסדין, מנסה לכסות עם ידיו על אזור חלציו, בלי שעדי תשים לב.
"לא, תרגע. זה בסדר. זה לא כזה לחוץ. זה מחבלים".
"מה מחבלים? מה קורה, לא הבנתי."
"אתה זוכר את כל הבלאגן אתמול בלילה?" הוא לא היה מסוגל לשכוח
את מה שהיה אתמול בלילה. הוא עדיין כעס על עצמו על שהוא לא עשה
כלום. אבל לא לזה היא התכוונה. הוא הנהן. "הקיצר, זה כנראה היה
נסיון למשוך את תשומת הלב שלנו ולא לגלות את שני המחבלים שניסו
להסתנן לארץ בחסות השחר. אבל למזלנו היה טנק ערני במיוחד שזיהה
אותם והוריד אותם לפני שהם הספיקו לעבור".
"אז הם פצועים? איזה סוג של פציעות? איפה?" עידן היה מיומן מדי
בתחקור הזה. היו לו מספיק אירועים בקו הזה כדי להפוך להיות כל
כך מיומן.
"לא. הם הרוגים."
"אז מה אנחנו אמורים לעשות איתם?"
"הבעיה שהם נהרגו ממש בגבול של הגזרות שלנו, וצריך להעביר אותם
לסהר האדום, והתאג"ד של הגזרה הצפונית לא יכול לצאת מהגזרה שלו
בגלל הכוננות, אז אתם צריכים לעשות את זה."
"מה זאת אומרת, מה אנחנו קדישא?" עידן עדיין לא לגמרי הבין למה
היא העירה אותו בשעה כזאת ביום שבת. "אם זה רק גופות, אז
שישלחו איזה ג'יפ או משהו, בשביל מה צריך לתפוס אמבולנס עם
גופות."
"אני מצטערת, זה ההוראות של המג"ד, אין ג'יפים פנויים, וזה
צריך להיות צוות רפואי שיעשה את החבירה עם הצוות הרפואי
שלהם."
"לא יודע, זה לא נראה לי".
"אין מה לעשות. תתארגנו זריז. התאג"ד של הצפונית מחכה שם עם
הגופות. תעבור בחמ"ל לפני שאתם יוצאים, אני אגיד לך איפה הם,
ואיפה אתה צריך לחבור עם הסהר האדום."
עידן הרים את הגבות ושפשף את עיניו. עדי קמה ונעמדה ליד הפתח.
"זריז, בסדר?"
עידן הנהן ולפני שהיא יצאה הוא קרא אחריה. "תעשי לי טובה,
תדאגי שיעירו את הנהג, אני אעיר את השאר." היא הנהנה ויצאה
מהאוהל. עידן הוריד את רגליו אל הרצפה הקרה וקילל בקול. הוא
הרים את ראשו וצעק למיכאל וברדוגו להעיר אותם, תוך כדי שהוא
מתחיל להתלבש.

7
עידן עמד בצדו של הנהג ליד הדלת הפתוחה והניע את האמבולנס.
מיכאל יצא, משפשף את עיניו ומארגן את חולצתו בתוך מכנסיו.
ברדוגו כבר חזר מהמקלחת עם מברשת השיניים בידיים שלו. גטהון,
הנהג, הגיע והתיישב במושב הנהג. הדוקטור, מקסים, כבר עלה
לאחורי האמבולנס והתיישב במקומו הרגיל של עידן, שבזמן שיש רופא
מילואימניק ישב במקומו של הרופא מקדימה, ליד הנהג. הוא דאג
לזרז את מיכאל וברדוגו. לאחר שהם עלו מאחורה והתיישבו ליד
הדוקטור, הוא התיישב במקומו ליד הנהג והאמבולנס יצא לדרך.
עידן לקח לידיו את המע"ד ולחץ על ה-PTT. "ידין מ-18 ג." הקשר
התעורר לחיים, קולה של עדי נשמע דרכו. "המשך 18 ג." "קבלי
האזנה". עידן חייך לשמע קולה של עדי. "קיבלתי, 18 ג.". מעבר
לרעש המנוע הוא שמע את ברדוגו מתפקע מצחוק. הוא בחר להתעלם.
האמבולנס יצא מהבסיס. עידן הורה לגטהון לפנות שמאלה.

8
האמבולנס הגיע לשדה חיטה גדול. החיטה הייתה קצורה, ושביל עפר
עבר בתוך השדה. בסופו של השדה הייתה גדר המערכת שתוחמת את
רצועת עזה. מרחוק היה אפשר לראות אמבולנס צבאי עומד ליד הגדר,
ומספר דמויות עומדות לידו מעל לשתי אלונקות עמוסות בשתי גופות.
הגופות היו מכוסות בשמיכת צמר צבאית עד מעל לראש.
האמבולנס נעצר ליד האמבולנס השני ועידן יצא ממנו מרחק מטרים
ספורים משתי האלונקות ששכבו זו לצד זו. לקראתו של עידן הלך
אטיאס. אטיאס היה מקבילו של עידן בתאג"ד של הצפונית, הם הכירו
אחד את השני בקורס אחראי המרפאה שעשו יחד לפני שנה וחצי. הם
התחבקו כשנפגשו ודיברו שיחת חולין קצרה והתעניינו זה בשלומו של
זה מתוך נימוס. עידן לא היה יכול להוריד את עיניו משתי הגופות
המכוסות ששכבו לא רחוק ממנו.
בחייו הוא ראה רק גופה אחת. היה זה חבר שלו שנהרג בלבנון לפני
שנתיים, כשהוא עוד היה חובש צעיר. הוא ניסה להציל אותו, אבל לא
היה לו הרבה מה לעשות, הוא ראה אותו מדרדר מול עיניו. דמותו של
החבר מנסה לנשום את נשימותיו האחרונות רדפה את עידן זמן רב
אחרי המקרה. היו לילות שלא הצליח להרדם בלי לראות את התמונה
בראשו. עדיין מדי פעם קפצה התמונה לראשו לשבריר שנייה, וכך היה
גם עכשיו.
"אז מה היה פה?" עידן ניסה לגרש את התמונה מראשו. אטיאס דיבר
בגאווה רבה. "פלאשט אחד עשה את העבודה. הטנק שלנו זיהה אותם
ממש איך שהתחילה השמש לעלות מתעסקים במשהו ליד הגדר והוריד
אותם".
"במה הם התעסקו?" עידן התעניין בכנות.
"לא יודע, עדיין לא מצאו שם כלום, אבל הם בטח הסתירו אמל"ח או
איזה חגורת נפץ כדי להעביר לתוך הארץ. כנראה הצעיר ביניהם היה
אמור להתאבד איפשהו בארץ. מזל שתפסנו אותם בזמן".
"מזל", עידן חזר אחריו בשקט, "אז לא מצאו את מה שהם החביאו
עדיין?"
"לא, אבל לידם היו את וקלשון או משהו כזה, אני לא יודע בדיוק.
אתה יודע, ציוד חפירה. העברנו הכל לשב"כ. עכשיו מחפשים שם איפה
הם קברו את זה".
ברדוגו ומיכאל שהשתעממו בתוך האמבולנס וגם ככה כבר התעוררו
מהשינה בנסיעה יצאו מהאמבולנס, הלכו לכיוון הגופות ונעמדו
מעליהן, מדברים עם החובשים של הצוות השני. עידן הסתכל עליהם
ממקום עמידתו. הוא הבחין שברדוגו כנראה הופתע ממה שהוא שמע
והסתכל על הגופות ולפתע הרים את רגלו ובעט בה, מקלל אותה בקול.
עידן ניתק ממקומו והלך בצעדים מהירים אל החבורה שעמדה מסביב
לגופות.
ברדוגו התכופף אל אחת הגופות והחל להרים את השמיכה מעל הפנים.
"בוא נראה איך נראה הבנזונה." עידן לא הספיק לעצור בעדו ונעצר
למראה פניו של הגבר המבוגר למדי המת ששכב על האלונקה. פניו
נראו מושלמות, כמו של בובת שעווה. לא נראתה עליו אף לא שריטה.
עידן הבחין שמתחת לראשו הייתה שלולית קטנה של דם. הוא התכופף
כדי להסתכל וראה חור גדול באחורי ראשו של הגבר. הגבר היה מגולח
ושיערו מטופח. מיכאל חשף את הגופה השנייה. היה זה נער כבן 16.
מעל שפתו העליונה הייתה פלומה דקה של שפם ראשוני. עיניו היו
פקוחות ומבטו נראה מבוהל וקפוא. גם אצלו לא נראתה פגיעה.
"אתה רוצה לראות משהו יפה?" אטיאס שאל את עידן ולא חיכה
לתשובה. הוא הרים את השמיכה של הנער וחשף את כל גופו. בטנו של
הנער הייתה מרוסקת וכל המעי שלו יצא החוצה, בולט מתוך קרעי
חולצת המיקי מאוס הלבנה, שכבר הפכה להיות אדמדמה. ידו הימנית
הייתה מונחת מתחת לערימת הקישקעס אדומה מדם. מיד עם חשיפת הבטן
של הנער עלה חיוך גדול על פניו של ברדוגו והוא סינן מבין
שפתיו: "ממש כמו שלמדנו בבה"ד 10, לא?" הוא הרים את מבטו אל
מיכאל שעמד לידו ועווית של גועל על פניו.
"מה יש לך?" הוא נעמד לידו, "מה אתה נגעל? זה כמו לראות חתול
דרוס, זה לא בני אדם, זה ערבים." עידן הסתכל עליו בגועל אבל לא
אמר מילה. שני החובשים האחרים צחקו. "תנצל את ההזדמנות ללמוד,
זה כמו חיות מעבדה". הוא רכן ליד הנער ולחץ על החלק העליון של
בטנו. בגלל הלחץ המעיים עלו למעלה ועוד חלק מהמעי קפץ החוצה.
מיכאל החוויר עוד יותר, שני החובשים האחרים התחילו לצחוק
בקול.
"ברדוגו די." עידן ניסה את כוחו. ברדוגו לא התייחס אליו. הוא
לחץ שוב, ושוב עלו המעיים ועוד חלק קפץ החוצה. "אפשר לעשות
איתם מה שאנחנו רוצים." הוא תפס באשכים של הנער ולחץ חזק. הוא
פנה אל פניו המבוהלות של הנער, "תשתעל." הוא היה מאוד מרוצה
מעצמו, שני החובשים האחרים צחקו חזק יותר ויותר. מיכאל הסתובב
והתרחק כמה צעדים והתחיל להקיא. ברדוגו רץ מסביב לאלונקות, חשף
את הגבר המבוגר ופנה לקהל שלו שלא הצליח להרגע מהצחוק. "מכירים
WWF?" הוא התחיל לעשות כל מיני מהלכים של האבקות על הגופה,
נופל עליה עם מרפקו, תופס את רגלו ומעקם אותה ככה שכל הגוף
מתעקם. עידן התקרב אליו אומר לו שוב ושוב די, אבל הוא לא
התייחס אליו כלל והמשיך בשלו.
ברדוגו נעמד מעל הגופה כדי לנסות עוד מהלך האבקות אבל עידן תפס
אותו, פניו אדומות מזעם. "די!" הוא צעק. ברדוגו הסתכל עליו
בהפתעה וניער אותו מעליו. "אל תיגע בי, יא הומו." הוא דחף אותו
ועידן מעד ונפל לאחור כשהנשק נכנס לו בגב. עידן עיווה את פניו
בכאב. ברדוגו התחיל לצחוק והתכוון לחזור להצגה שלו. עידן קם על
רגליו בסערה והסתער על ברדוגו ודחף אותו. רגלו של ברדוגו נתקלה
באלונקה והוא נפל על שתי הגופות כשפניו נופלות לתוך המעיים
האדומים של הנער. הוא קם במהירות, נגעל עד עמקי נשמתו, על פניו
כתם אדום של דם. הוא נעמד וירק הצידה את הטעם המתכתי של הדם.
הוא התכוון להסתער על עידן שעמד מבוהל במקומו, מחכה למתקפת
נגד, אבל שני החובשים שנרגעו מהצחוק ואטיאס קפצו על ברדוגו
והחזיקו אותו רחוק מעידן.
אטיאס לקח את תפקיד האו"ם וניסה להרגיע את הרוחות. "חבר'ה, מה
קורה לכם, אתם באותו צד, יש לנו מספיק נגד מי להילחם, כמו
החארות האלה". הוא הצביע על שתי הגופות. ברדוגו הרים את ידו
והצביע על עידן. "אתה תשלם על זה ביוקר, יא בנזונה." הוא לקח
מאחד החובשים את הטישו שהוא הציע לו והחל מנגב את פניו, יורק
לצד כל הזמן. שני החובשים עזבו אותו. "חכה, חכה." ברדוגו יישר
את מבטו בעיניו של עידן.
מיכאל הצטרף אל החבורה, מחזיק בידו מימיה. "מה קרה?"

9
שני צוותי התאג"ד העמיסו את הגופות לאמבולנס בשקט מוחלט. הם
נפרדו לשלום בלחיצות ידיים ועלו למקומותיהם. הדוקטור עדיין ישן
ולא היה מודע לכל מה שקרה לפני מספר דקות. הגופות כוסו מחדש עם
השמיכות. הנסיעה הייתה שקטה ומתוחה. עידן ראה דרך המראה
האחורית את ברדוגו מפיל "בטעות" את הנשק שלו מספר פעמים על אחת
הגופות ומיכאל צוחק.
עידן החזיר את מבטו אל הכביש וניסה להתרכז רק בו. הוא לקח שוב
את המע"ד וקרא לגדוד. קולה של עדי דרך הקשר קצת הרגיע אותו.
הוא הודיע לה שהם אספו את הגופות והם בדרכם לנקודת המפגש עם
הסהר האדום וביקש לוודא שהם יהיו שם. היא אמרה לו שהם כבר
נמצאים בנקודה, ממתינים להם.
הוא ראה מרחוק את האמבולנס הלבן עומד ולידו שתי דמויות במדים
ירוקים. היו אלה גבר מבוגר ואשה צעירה שעל ראשה הייתה מטפחת
שחורה שכיסתה חלק מפניה. גטהון החנה את האמבולנס עם הצד האחורי
מופנה לאמבולנס הפלשתינאי. עידן לבש עליו שכפ"ץ וקסדה ויצא
מהאמבולנס. לפני שהוא הספיק להגיד משהו גם ברדוגו ומיכאל קפצו
החוצה. לאחר שגטהון דומם את האמבולנס השתרר שקט מוחלט. הגופות
הועברו מאמבולנס אחד לשני באותה דממה. שום חילופי דברים לא היו
בין שני הצוותים. גם אם היו מבינים אותו, עידן לא ידע מה
להגיד.
לאחר שהגופה השנייה הוכנסה לאמבולנס האזרחי פנתה הנערה לכיוון
כיסא הנהג, והגבר עלה מאחור ליד הגופות. הוא הרים את השמיכה
מעל פניו של הגבר המבוגר ונבהל למראה עיניו. הוא מיד הרים גם
את השמיכה מעל הנער ונשנק. הנערה שמעה אותו ממלמל משהו לעצמו
כשהוא מרים את עיניו אליה. ברדוגו ומיכאל כבר עלו חזרה
לאמבולנס ועידן התכוון לסגור את דלתות האמבולנס אחריהם.
הנערה הביטה לאחור ממושב הנהג וזיהתה את הגופה ששכבה שם. היא
פלטה "אבא" בערבית. עידן זיהה את המילה, הוא הסתובב לאחור לפני
שסגר את הדלתות וראה אותה עוברת לאחור להסתכל על הגופות. מבטה
רץ מאחת לשנייה ומבט של הלם וכאב התחלף לאט בזעם. הגבר ניסה
להרגיע אותה. היא הרימה את מבטה אל עידן וראתה אותו עומד
במקומו, מסתכל עליה בתדהמה. הגבר ראה את מבטה והבין מה היא
רוצה לעשות וניסה לתפוס אותה, אבל זה כבר היה מאוחר מדי. היא
זינקה ממקומה וקפצה על עידן דרך הדלת האחורית של האמבולנס.
עידן ראה את הטירוף והכאב המהולים בעיניה, כשדמעות שוטפות את
פניה. הוא לא הבין את כל מה שהיא אמרה, אבל חלק מהקללות היו
ברורות לחלוטין. הוא ראה אותה מזנקת עליו וניסה להתגונן עם
ידיו. היא נפלה עליו עם כל משקלה, הכריעה אותו על הרצפה והחלה
מכה אותו. עידן הצליח לתפוס את ידיה ולקום על רגליו. הוא ניסה
להסביר לה שהוא לא קשור לזה, אבל הוא ידע שגם אם הייתה מבינה
עברית לא היה לזה סיכוי רב.
ברדוגו, שראה דרך החריץ שנשאר בדלתות האחוריות את ההתנפלות
שלה, קפץ מחוץ לאמבולנס עם הנשק בידיו. הוא הרים אותו לכיוונה.
מיכאל יצא מיד אחריו וזיהה את הגבר שגם הוא רץ אחרי הנערה כדי
לתפוס אותה. הוא הרים את נשקו וצעק לו בערבית לעצור, הגבר עצר
במקומו כשפחד אוחז בכל גופו, והרים את ידיו.
עידן עזב את ידיה והיא התרחקה חצי צעד אחורה כשהיא רואה מעבר
לכתפו של עידן את ברדוגו עם הנשק מכוון אליה. עידן היה עם הגב
לברדוגו שצעק אליה ללכת מכאן. היא לא הייתה מסוגלת להשתלט על
הרעד שלה. הדמעות ערפלו את ראייתה. היא פלטה באנגלית:animals,
you are animals! They were farmers, worked in the field and
you killed them
ברדוגו צעק אליה לשתוק, גם הגבר ביקש ממנה לשתוק. היא חזרה על
המילה FARMERS מספר פעמים ושוב ברדוגו צעק לה לשתוק ודרך את
הנשק. הגבר ראה את זה והחל להתחנן לברדוגו שלא יעשה את זה.
הנערה המשיכה להגיד FARMERS. עידן, לשמע הדריכה, הסתובב אל
ברדוגו וניסה להרגיע אותו. "ברדוגו, תוריד את הנשק." הוא ראה
את ברדוגו מרים את הנשק אל כתפו ומכוון אליה, עידן לקח צעד
ימינה כדי לעמוד בין ברדוגו והנערה.
"תזוז מפגר!" ברדוגו צעק אליו, "אני הולך לדפוק לה כדור
בראש."
"ברדוגו, תוריד את הנשק, היא לא עשתה לך כלום." עידן ניסה
לשמור על קול רגוע ככל האפשר. לבו הגיע כבר מעבר ל-120 פעימות
בדקה. הוא ניסה להסדיר את נשימתו. הגבר העביר את מבטו בין
ברדוגו ועידן בהיסטריה. ברדוגו ראה אותו מזיז את ראשו והפנה
אליו את הנשק. הגבר שהבחין בזה נבהל וירד מיד אל ברכיו, מתחנן
לחייו. "תוריד את הנשק", עידן צעק, "זאת פקודה." הוא הרים את
נשקו, דרך אותו וכיוון אל ברדוגו. הדוקטור וגטהון הנהג הציצו
מהרכב על כל הבלאגן, אבל לא זזו משם. ברדוגו החזיר את הנשק
לכיוון הנערה, כשעידן עם הנשק חוצץ ביניהם.
"אתה מאיים עלי עם הנשק?" ברדוגו צרח על עידן. עידן שתק ורק
הישיר את מבטו בעיניו של ברדוגו. מיכאל עמד בצד כשנשקו מכוון
אל הגבר, אבל מבטו מופנה אל ברדוגו ואל עידן בבהלה מוחלטת.
הגבר התחיל להתפלל כשמבטו מופנה אל השמיים. הנערה השתתקה ברגע
שעידן כיוון את נשקו אל ברדוגו. רק תפילותיו של הגבר נשמעו
בדממה.
עידן מעולם לא כיוון נשק אל בן אדם אחר, הוא מעולם לא חשב שהוא
אי פעם יצטרך. אמנם הוא היה מעורב במעין תקרית ירי בלבנון,
כשהוא חשב שיש מולו אנשים, אבל בסוף התברר שזה היה בסך הכל
חמור. זה היה בחושך והם לא באמת ראו על מה הם יורים. באותה
תקרית נפגע חברו בגב מירי של אחד החיילים. עכשיו זה היה סיפור
שונה לגמרי. זה היה ביום, הוא עמד מרחק מטרים ספורים מול קנה,
שהוא יודע בוודאות שיש בו כבר קליע מוכן לירייה, והוא כיוון את
נשקו אל חבר ששירת איתו כמעט כל השירות. אבל מה שבאמת הפחיד
אותו זו הידיעה שהוא יהיה גם מוכן להשתמש בנשק אם יצטרך.
"עידן תזוז." ברדוגו לקח נשימות עמוקות כדי להרגיע את עצמו.
"היא ניסתה להרוג אותך, אני מציל אותך".
עידן בלע את רוקו. "היא לא עשתה כלום. תוריד את הנשק ותחזור
לאמבולנס."
"מה אתה מגן על החיה הזאת? אח שלה ואבא שלה ניסו לרצוח יהודים,
והיא בטח נישקה אותם לפני שהם יצאו."
"הם היו חקלאים, הם לא התכוונו לעשות כלום. הם עבדו בשדה
שלהם."
"אתה מאמין לזונה הזאת? הם כולם רוצחים שקרנים."
"ברדוגו, עזוב, תוריד את הנשק", מיכאל התעורר לחיים, "בוא נלך
מפה כבר". ברדוגו הסתכל עליו בהפתעה. "מה, גם אתה נהיית אוהב
ערבים פתאום?"
גטהון פתח את הדלת וקרא לעידן. "ידין קוראים לכם". עידן הסתכל
על ברדוגו. הוא לא רצה לזוז ממקומו. "הם שואלים מה קורה, אם
הכל עבר בסדר." עידן לא הוריד את עיניו מברדוגו שנראה מבולבל.
מבטו השואל רץ בין כולם. "מה להגיד להם?" עידן המשיך להסתכל על
ברדוגו והחל מנמיך את נשקו. "תגיד להם שהכל בסדר, אנחנו חוזרים
למכלאות עוד כמה קטנות". הוא הרים את הגבות בשאלה שמכוונת אל
ברדוגו, כאילו מחפש את אישורו. ברדוגו עדיין היה מבולבל. הוא
החזיק בנשק ברפיון, וקנהו היה מכוון אל הקרקע. הוא הסתכל אל
מיכאל, ומיכאל הנהן בראשו כאילו לאשר את דבריו של עידן. גטהון
הסתכל על ברדוגו, מחכה גם הוא לאישורו. כל המבטים היו מופנים
אליו. הוא הוריד את נשקו ואחריו גם מיכאל החזיר את הנשק למקומו
מאחורי הגב. הוא טיפס חזרה אל האמבולנס, וגם הדוקטור חזר
פנימה.
ברדוגו השתהה עוד רגע במקומו ואז הפנה את גבו וטיפס חזרה אל
האמבולנס. גטהון נכנס פנימה והודיע בקשר את מה שעידן הורה לו.
עידן נשאר לבד בחוץ עם הנערה והגבר שהחל לעמוד על רגליו והלך
לאמבולנס בצעד כושל. עידן הסתובב לאחור והביט על הנערה. הם
עמדו מספר שניות אחד מול השנייה. "SORRY", עידן אמר את המילה
בשקט. הנערה לא הגיבה. הוא הפנה לה את הגב והלך אל האמבולנס.
היא נפלה על ברכיה והחלה לבכות.
עידן התיישב במקומו והביט דרך החלון על הנערה כשהאמבולנס התרחק
מהמקום.

10
עידן עמד במקלחת והביט בבבואתו דרך המראה המעוותת. הוא הוריד
את כובעו והרטיב את פניו ואת שיערו. הוא שוב יישר מבט אל עצמו.
הוא ידע שדמותה של הנערה הבוכייה על ברכיה שהוא ראה דרך המראה
האחורית תיחרט בזכרונו. שוב דמותו של חברו המדמם למוות קפצה
לראשו. הוא ניסה לנער את התמונות מראשו והכניס את ראשו שוב אל
מתחת לזרם המים הקרים בכיור.
כשהוא הרים שוב את ראשו הוא ראה דרך המראה את עדי עומדת ליד
הפתח ומסתכלת עליו. "הכל בסדר?" היא שאלה, דאגה אמיתית בקולה.
הוא הסתובב אליה וחייך חיוך מזויף. "כן, בסדר, למה שלא יהיה?"
"מיכאל סיפר לי מה קרה שם."  החיוך המזויף של עידן נמחק. הוא
פילס את דרכו מחוץ למבנה כשהוא מסיט אותה מדרכו, היא התחילה
ללכת לידו.
"מה הוא סיפר לך?"
"הכל." היא דיברה בקול השקט והנעים שלה.
"למי עוד הוא סיפר?"
"רק לי, והוא ביקש שאני לא אספר לאף אחד. הוא פשוט היה חייב
לדבר על זה עם מישהו."
"ואת סיפרת למישהו?" עידן היה מודאג. זה היה אמור להיות היום
האחרון שלו בבסיס, ומקרה כזה יכול לשנות לו את כל התכניות. היא
נדה בראשה. "ואני גם לא אספר. לא קרה כלום." עידן נשם לרווחה.
הם הגיעו לאוהל. ברדוגו ישב ליד השולחן ועישן בעצבנות. הוא
הרים את מבטו אל עידן ועדי שנכנסו לאוהל ולא אמר כלום. עידן
התיישב על מיטתו ועדי התיישבה לידו. היא לחשה. "אתה רוצה
לדבר?"
עידן הסתכל עליה. הוא לא ידע מה להגיד. הוא רצה להיות איתה
לבד. והוא בטח שלא רצה להשאר לבד עם ברדוגו באוהל, אבל הוא לא
ידע מה להגיד. הוא הסתכל על ברדוגו ששיחק עם הסיגריה במאפרה.
הוא מעולם לא ראה את ברדוגו ככה. הוא תמיד היה הליצן בחבורה.
תמיד שמח וצוחק, ובעיקר מעצבן. אבל עכשיו הוא ישב בשקט מכונס
בעצמו. מבוהל. הוא כמעט ריחם עליו.
עדי עוד חיכתה לתשובה. הוא הסתכל עליה והנהן. הם קמו ויצאו
בשקט מהאוהל. הם הלכו זה לצד זו בדממה. עידן השתוקק לשלוח את
ידו ולאחוז בידה, להרגיש את הרכות והחום שלה. הוא הרגיש איתה
מוגן, ורצה שהיא תגן עליו ותסוכך עליו. הוא דמיין שהיא מקיפה
את מותניו עם ידה ונצמדת אליו. ושכך הם הולכים מחובקים. אבל
היא המשיכה ללכת לצדו עם ידיים בכיסים, וגם הוא לא הזיז את
ידו.
הם הגיעו אל הדיונה והתיישבו באותו מקום בו ישבו אמש. השמש כבר
התחילה לרדת, אבל היה עוד הרבה זמן עד החשיכה. הם ישבו מספר
דקות בדממה זה לצד זו והסתכלו על הנוף. היה שקט של יום שבת.
דיר אל בלח שהייתה פרוסה לרגליהם נראתה שלווה. עידן הוציא את
חפיסת הסיגריות המקומטת מכיסו ושלף סיגריה עקומה. הוא הדליק
אותה, והבחין שידו הימנית עדיין רועדת קצת. הוא הוריד אותה מיד
כדי שעדי לא תראה. היא ראתה. היא לקחה את הסיגריה מפיו של
עידן, לקחה שאיפה והחזירה לו אותה. הוא לקח שאיפה וניסה לעשות
טבעות. הוא לא הצליח. עדי חייכה. "תתאמן, זה בסוף יבוא לך."
הוא גם חייך בקצה שפתו.
עידן שמע צעדים בחצץ מאחוריו. הם שניהם הסתובבו לאחור וראו את
ברדוגו הולך לקראתם. הוא נעמד לידם ופנה אל עדי. "את יכולה
בבקשה להשאיר אותנו לבד?" הוא דיבר בשקט, קולו רעד, "אני צריך
לדבר עם עידן". עדי הסתכלה על עידן, מחפשת את אישורו. הוא משך
בכתפיו ולא דיבר. היא קמה ממקומה והלכה. שניהם עקבו אחריה
במבטיהם. ברדוגו התיישב ליד עידן והשפיל את עיניו. הוא הדליק
עוד סיגריה. עידן כיבה את שלו. השקט הרגיז אותו. לא מספיק
שברדוגו גירש את עדי כדי לדבר, הוא גם לא דיבר. "רצית לדבר אז
דבר", הוא אמר בתוקפנות.
"אני מצטער", ברדוגו דיבר בשקט. עידן לא היה מוכן לזה. ארשת
פניו התרככה. ברדוגו הרים את עיניו אל עידן. עידן ראה צער
אמיתי. הוא היה מבולבל. הוא לא הכיר את ברדוגו. הוא היה בן אדם
אחר לגמרי. "באמת, על הכל, אני מצטער."
"היה לנו יום משוגע היום", עידן ניסה להעלות חיוך על פניו.
ברדוגו נשאר רציני.
"אף פעם לא כיוונו עלי נשק." עידן שוב הופתע, הוא לא ידע מה
לענות על זה. "זה גרם לי לחשוב, להבין דברים. פה בצבא אני לובש
איזה מסיכה של ליצן, ששומדבר לא נוגע בי, שהכל על הזין שלי.
אבל זה לא ככה. האמת שבפנים אני בן אדם אחר". עכשיו עידן ראה
את הבן האדם האחר הזה מדבר אליו. "היום פעם ראשונה בחיים שלי
אני פחדתי," ברדוגו המשיך, "באמת פחדתי. אני חשבתי שאתה באמת
הולך לירות בי."
"גם אני חשבתי שאני הולך לירות בך", עידן הפתיע את ברדוגו
הפעם.
"אני לא יודע למה אני עושה את השטויות האלה, למה אני מדבר ככה,
אני באמת לא יודע. אולי זה כדי להסתיר את החוסר בטחון שלי.
אולי זה כדי לא להתמודד עם הפחדים שלי." ברדוגו נעץ מבטו
בעיניו של עידן. "אולי זה כדי לא להתמודד עם האני האמיתי." הוא
השתתק. עידן גם שתק.
הם היו מאוד קרובים אחד אל השני. עידן יכול היה להרגיש את
נשימתו האיטית של ברדוגו. הוא ראה את הנצנוץ בעיניים שלו. הוא
ראה את הדמעה יוצאת מהעין וזולגת על לחיו. ברדוגו לא הרים את
ידו כדי למחות אותה. הוא נתן לה להגיע אל הסנטר ולהיתלות עליו.
ברדוגו התקרב קצת, עידן לא התרחק. ברדוגו עצם את עיניו ודמעה
נוספת ברחה מהעין. הוא התקרב עוד קצת ונגע עם שפתיו בעדינות
בשפתיים של עידן. הוא התרחק קצת ופקח את עיניו. עידן היה המום.
הוא לא היה מסוגל לזוז. ברדוגו שוב התקרב ונשק לו שוב.
"מה אתה עושה?" עידן סינן מבין שפתיו בהלם מוחלט.
"אני מצטער", ברדוגו אמר שוב, "על הכל". הוא הרים את ידו וליטף
את לחיו של עידן בעדינות עם גב ידו, ואז אחז ברכות בעורפו של
עידן וקירב אותו לנשיקה נוספת. הפעם עידן התנגד והשתחרר
מאחיזתו. הוא תפס את ידו של ברדוגו עם ידו שלו בעדינות, הוריד
אותה והחזיר אותה לברדוגו. הפעם היה תורו להתבלבל. "אני מצטער,
אני לא... כאילו..." הוא גמגם. ברדוגו ניסה שוב להרים את ידו
אל פניו של עידן, אבל עידן החזיק בידו. "אל..."
עידן קם ממקומו. ברכיו רעדו. הוא עזב את ידו של ברדוגו שהשפיל
את מבטו ולקח שאיפה מהסיגריה ביד רועדת. עידן נשאר במקומו חצי
שנייה, מסתכל על ברדוגו מלמעלה והחל לרדת בדיונה לכיוון האוהל.
ברדוגו הסתובב במקומו וקרא אחריו. עידן נעצר והביט אליו. "אל
תספר את זה לאף אחד", ברדוגו ביקש ממנו. עידן שתק. "בבקשה".
עידן הנהן והלך. ברדוגו נשאר לשבת על הדיונה ומחה את הדמעות.

11
יניב הגיע ביום ראשון מוקדם בבוקר כרגיל. עידן כבר היה על א'
מוכן ליציאה. הוא ישב ליד שולחן הרופא ועבר על יומן הרופא אבל
ראשו היה הכי רחוק שרק אפשר מהיומן. "אתה כבר מתגעגע לטפסים?"
יניב שאל כשנכנס לחדר הרופא. עידן הרים את ראשו ולבש חיוך
מזויף.
"כן, אתה יודע, באזרחות אין את הדברים הקטנים האלה שעושים לך
את הצבא כל כך כיף". יניב צחק. "אני בטוח שתסתדר". הוא זרק את
תיקו מאחורי הפרגוד שהסתיר את מיטתו, והתיישב בכסאו מול עידן.
עידן החזיר את מבטו אל היומן ודפדף בו קצת.
"נו, איך היה הסופ"ש האחרון? משעמם?" יניב שאל.
עידן הרים את ראשו אל יניב. הוא לא ידע מה להגיד. הוא לא ידע
מה השאר יגידו. מה ברדוגו יגיד. הוא עשה בחירה. "כן, כרגיל,
אתה יודע איך זה". יניב צחק שוב. עידן חייך ולאט החיוך נמחק
והוא השפיל את מבטו חזרה אל היומן.


עידן פקח את עיניו. הסובארו החבוטה עברה בדיוק ליד ה"ברוכים
הבאים לירושלים". הוא חנק את דמעותיו. הוא הציץ שוב אל הנהג
חובש הכיפה שהיה מרוכז בנהיגה. החושך התחיל לרדת, פנסי הכביש
כבר נדלקו. לעידן זה לא היה משנה. הוא ידע שהוא כבר בבית. חיוך
קל עלה על דל שפתיו. הוא עצם את עיניו.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
עם מי אני צריכה
לשכב כדי לקבל
זיון?!



צעירה מתלהבת


תרומה לבמה




בבמה מאז 20/7/05 1:03
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
רוני גמר

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה