היא התיישבה על הכיסא שמול המיטה, כאילו מנסה לברוח ממגע ידו.
הוא היה שרוע על המיטה הגדולה, מיטה שהם קנו יחד לפני שנה, יום
אחרי שעברו לדירה החדשה. ביחד.
הסיגריה בידו עישנה את עצמה, הוא לא הוריד את המבט ממנה, הוא
לא יכל, הוא פחד שזו פעם אחרונה שהוא מביט בה. את הדמעות
בעיניים הוא תירץ לעצמו בעשן של הסיגריה.
השתיקה הייתה מעיקה בצורה איומה. הם תמיד התגאו שהם הגיעו לשלב
כזה ביחסים ביניהם שהם ישתקו בהנאה, שהם יוכלו להגיד כל כך
הרבה בלי להוציא מילה.
עכשיו הוא לא יכל לנחש מה עובר לה בראש.
היא פחדה להישיר מבט לעיניו. היא חיפשה נואשות משהו על הרצפה
בין הכתמים החומים, היא לא ידעה מה. היא לא חיפשה תירוצים
לדמעות בעיניים שלה. היא תמיד חשבה שאם הקשר ייגמר, הוא ייגמר
בקול תרועה גדול: צרחות, דברים נשברים, דמעות ניתזות על הרצפה.
בטח שלא בדממה כה רועשת.
הוא לא בגד בה, היא לא הייתה בלתי נאמנה, הוא לא פגע בה באופן
בלתי נסלח, זה פשוט נגמר. כאילו נמס וטפטף מבין האצבעות עד
שנעלם על הרצפה בין הכתמים החומים בהם מבטה היה נעוץ.
החום של הסיגריה כמעט גרם לכוויה באצבעותיו, זה העיר אותו והוא
כיבה את הסיגריה במאפרה המלאה בדלים שיושבת על השידה ליד
המיטה. הוא התיישב במקומו ומיד הדליק סיגריה נוספת. הוא לא היה
מסוגל לדבר. הוא ידע שגם אם ינסה לפתוח את הפה, לא יצא ממנו
קול.
היא נעמדה על רגליה והחלה מתלבשת באיטיות.
הוא לא עצר בעדה רק הסתכל, בולע מבטים אחרונים ברעב גדול.
את מבטה תפס הדובי הגדול, שישב על כיסא ילדים קטן, נועץ בה
מבטים. דובי שהוא הביא לה לשנתיים שלהם יחד. דמעה נוספת ערפלה
את ראייתה. לא היה לה מה להגיד בזמן שהרכיבה את משקפי השמש, כל
המילים כבר נאמרו. היא פנתה אל הדלת.
הוא התיישב בקצה המיטה מביט בה.
היא חייכה אליו חיוך מאולץ בזמן שעברה את המפתן.
הוא רץ אל הדלת וקרא אחריה: "חכי, זה לא יכול להיגמר ככה!".
היא כבר הייתה בתחתית חדר המדרגות, ויצאה בדממה מהבניין.
הוא כבר לא יכל להאשים את הסיגריה בדמעות שלו.