זה היה יום הולדתי השישי, הייתי כבר ילד גדול, בדרך לכיתה א'.
הייתי כל כך גאה בעצמי, וגם אמא שלי. קיבלתי הרבה מתנות,
ואפילו אבא שלי הביא לי 10 שקלים שיהיו רק שלי. את ה- 10 שקלים
אני קיפלתי והחבאתי בתוך קופסת גפרורים ריקה, כדי שאף אחד לא
יגנוב לי, את הקופסה שמתי יחד עם כל אוסף קופסאות הגפרורים שיש
לי, כך שאף אחד אף פעם לא יגלה איפה זה. את ה- 10 שקלים שכחתי
והאוסף נזרק יחד איתם כעבור שבועיים.
אחת המתנות שקיבלתי באותו יום הולדת היה דובי גדול ויפה, עם
פרווה לבנה רכה ונעימה למגע, אף קטן שחור ועיניים שחורות
נוקבות, כאלה עיניים כאילו הן חודרת לתוך הנשמה שלי ומגלות עלי
הכל, יודעות עלי הכל רק ממבט אחד. הדובי בטח עלה לאמא שלי הרבה
כסף, אבל באותה תקופה לא חשבתי על זה בכלל. זה היה הדובי היפה
ביותר שראיתי בחיי הקצרים, והוא היה שלי, רק שלי. הייתי אפילו
קצת מופתע שדווקא לי יהיה כזה דובי יפה שכל הילדים בגן יקנאו
בי, כי גם הם רצו אותו.
כשהייתי בן ארבע, אחותי הגדולה כבר הגיעה לגיל 10 ורצתה לזרוק
את כל הבובות שלה. בין הבובות היה דובי קטן בצבע חום, שאני
זוכר אותו אצלה מאז ומעולם. לא הבנתי איך היא יכולה לזרוק דובי
כזה חמוד שהיה איתה כל החיים. היא אמרה לי שאם אני רוצה אותו
שאני אקח אותו, אז לקחתי. לדובי הזה היתה חסרה עין אחת כי
הכלב שלי אכל לו אותה כשהייתי בן שנתיים, והפה שלו קצת עקום.
היה לו חור בבטן, גם תודות לכלבי, וכמעט כל המילוי שלו כבר
יצא. הוא היה קצת מחוספס למגע, ובמקומות מסוימים אפילו ריק.
העין האחת שלו והפה העקום יצרו לו מין פנים טיפשות כאלה שנראו
תמיד כאילו הן כועסות. אני חשבתי שאולי הוא כועס על הכלב שלי
שאכל אותו.
אני אהבתי אותו, אהבתי את הדובי הזה מאוד, ואמא שלי לא הבינה
למה זרקתי את הדובי היפה החדש שקנתה לי, ושמרתי את הדובי
המכוער הישן שאהבתי. |