השעה הייתה 11:00. הוא העביר את מבטו מן השעון אל הנוף שהשתרע
לרגליו, זה היה יום בהיר, בקלות אפשר היה לראות את צור, ואפילו
מעבר לה. הוא שמע את גלי הים מכים בסלעים בתחתית הצוק, אך הוא
לא יכול היה לראות אותם. מבטו היה מרוכז מזרחה. מולו השתרעו
גבעות ירקות ושמיים כחולים. יום שבת אידיאלי לטיול על החוף.
הוא חייך לעצמו כשנזכר בחברתו, שלא ראה כבר כשבועיים. מתוך
הפאוץ' של המחסניות הוא הוציא את תמונתה. מחייכת אליו, עיניה
נוצצות, מלאה באהבה. הוא הרים את מבטו חזרה אל הנוף המשתרע
לרגליו. משהו משך את תשומת ליבו, משהו היה שונה בנוף, משהו
שהרגע לא היה שם.
זה לקח עוד שבריר שניה כדי להבין, באור יום זה פחות בולט, אבל
לא היה לו ספק שהנקודה האדומה הזו במרכז השמיים הכחולים נעה
לכיוונו. קודם האינסטינקטים השתלטו, התרגולות החוזרות על עצמן
והופכות אותך לרובוט, מבצע פעולות אוטומטיות שלימדו אותך. הוא
תפס בידו את מיקרופון הכריזה והכריז: "טילים, טילים, טילים."
הוא החזיר את מבטו אל הנקודה האדומה ההולכת וגדלה למול עיניו.

התרגולות אומרות שהוא צריך מיד לקפוץ החוצה ולהשתטח על הרצפה
מחוץ לעמדה, אבל הוא חשש שהוא לא יספיק, הוא העדיף ליפול במקום
ולהתחיל להתפלל. בראשו רץ קולו של מפקד הפלוגה אומר שוב ושוב:
"התרגולות נכתבו בדם". אז כנראה הם יודעים מה שהם עושים.
הוא גיבש החלטה ופתח את דלת העמדה. מהמרחק שלו מהטיל הוא כבר
יכל להבחין בצורה שלו, ובמהירות המדהימה שלו לכיוונו, ישר
לכיוונו. לא היה לו זמן, לא לקפוץ החוצה, ולא ליפול במקום. הוא
ראה את אימו מחבקת אותו את החיבוק האחרון שלה, בזמן שהוא ביקר
אותה, מסרבת לעזוב, מסרבת לתת לו ללכת. הדמעות שלה מרטיבות
אותו, והוא מנחם אותה, מבטיח לה שתוך שנה הוא חוזר לבקר שוב.
כרטיס הטיסה היה בכיס החיצוני של התיק שלו, מחכה לו שיצא מחר
הביתה ומשם לשדה התעופה. היו לו את כל האישורים.
הוא שמע את אבא שלו אומר לו להיזהר, תמיד לחשוב על מה שהוא
עושה, והכי חשוב לאהוב. הוא הריח את חפיסת הסיגריות שנחה בכיס
הימני של המכנסיים, שואף לריאותיו את הסיגריה אחרונה שלו לפני
שעלה לשמירה. הוא טעם את הזיעה המלוחה שניגרה ממצחו אל קצה
שפתיו, טעם חריף כמו של דם, ברזל חלוד מומס על לשונו. הוא חש
את החום המתגבר עם כל פעימת לב המהדהדת בכל גופו. הוא הוריד את
מבטו אל התמונה המונחת בידו, בחורה מחויכת ואוהבת הביטה עליו
בצער, מבכה אותו בבית קברות מושלג, מסרבת לעזוב את תלולית האפר
הטרייה, העמוסה בזרים, אנשים רבים מחבקים אותה, מחזיקים אותה,
תומכים בה. הכומר אומר את דברו, הרב הצבאי מוסיף משלו. המג"ד
מזכיר לכולם איזה חייל מצוין הוא היה, תמיד היה מוכן להתנדב
לכל דבר. אפילו לאבד את חייו בשביל מדינה כפוית טובה.
הדמעה לא הספיקה לרדת לפני שראשו הוטח אל דופן העמדה וגופו נפל
במקומו.