הייתי אז בן שש, כמעט שבע. אמא שלי לקחה אותי פעם ראשונה לראות
את המפלצת. אני מאוד התרגשתי לקראת המאורע. לא כל יום רואים
מפלצת אמיתית. שמעתי עליה כל כך הרבה סיפורים, והנה סופסוף אני
הולך לראות אותה. לבשתי את החולצה התכלת עם השלושה כפתורים
המלוכסנים בראשה, חולצה חגיגית שאמא קנתה לי לכבוד תחילת שנת
הלימודים. באותה שנה עליתי לכיתה א'. בסוד אמא שלי גילתה לי
שרצו שאני אעלה ישר לכיתה ב', כי הייתי כל כך חכם. אבל היא
העדיפה שאני אשאר עם בני גילי. היא אמרה לי לשמור על הידיעה
הזו בסוד, ולא לגלות לאף אחד, כי כולם יקנאו בי. וכך עשיתי.
אחד הילדים בכיתה סיפר לי על המפלצת. הוא אמר שהוא גר רחוק
מבית הספר, וכל בוקר הוא עובר ליד מפלצת. בהתחלה לא האמנתי לו,
אמרתי לו שאין דבר כזה באמת  מפלצות, זה סתם אגדה. אבל עם הזמן
ככל שהוא סיפר יותר ויותר סיפורים על המפלצת התחלתי להקשיב לו
ובסופו של דבר הוא באמת שכנע אותי שיש דבר כזה "המפלצת מקרית
יובל". לכן אחת ולתמיד החלטתי שאני צריך להעמיד את סיפוריו
במבחן האמת. שאלתי את אמא שלי אם באמת יש מפלצת בקרית יובל,
ואחרי שהיא אמרה לי שיש דרשתי ממנה לקחת אותי לשם. מצדי הייתי
הולך לבד, אבל אני לא ידעתי איפה זה קרית יובל. אמא אמרה לי
שזה מאוד רחוק ואפשר להגיע לשם רק עם אוטו.
לא כל כך אהבתי לנסוע באוטו עם אמא שלי, היא לא ידעה לנסוע
טוב, תמיד הייתה לי בחילה כשנסענו יותר רחוק מהנסיעה מהבית
לבית ספר. יותר אהבתי את הנסיעות עם אבא שלי, אבל זה היה קורה
רק פעם בכל סופשבוע שני. הוא היה מאוד עסוק בעבודה שלו, בגלל
זה הוא לא גר אתנו ויכולתי לראות אותו רק בהזדמנויות האלה שהוא
היה מסיע אותי למקום שבו הוא היה ישן, או אל סבתא. פעם כשהייתי
קטן, בן שלוש, הוא עוד היה עובד פחות וישן בבית עם אמא, אני לא
זכרתי את זה אבל ככה אמא הייתה אומרת לי. אני הבטחתי לעצמי
שאני לא אעבוד ככה הרבה כשאני אהיה  גדול, אפילו אם אני אהיה
אסטרונאוט, כמו שרציתי להיות.
אמא הרשתה לי לשבת מקדימה כמו הגדולים, הנסיעה לא ערכה הרבה
זמן, כמו הנסיעות לסבתא, אז למזלי לא התחילה לי בחילה. גם
הייתי מספיק חכם כדי למצוץ סוכריה חמוצה לפני שנכנסנו לאוטו.
כל הדרך תחקרתי את אמא שלי על איך המפלצת נראית, והאם היא
שמורה בתוך כלוב כדי שהיא לא תתקוף אנשים. אמא אמרה שהיא מפלצת
מאוד נחמדה והיא לא תוקפת אנשים. לקחתי את דבריה בעירבון
מוגבל, כי ראיתי מספיק סרטים על מפלצות נחמדות שבסוף הורגות את
האנשים שמטפלים בהן, כמו בסרט הזה על הגשם הראשון - פארק
היורה. אמא עצרה את האוטו ליד איזה פארק, זה כבר הדאיג אותי.
לקחתי איתי את אקדח הפייזרים שלי ליתר ביטחון, אולי אני זה
שיצטרך להציל את המצב, אם המפלצת תברח ותתחיל לעשות בעיות.
אמא לקחה את ידי ועזרה לי לעבור את הכביש. מבעד לעצים התחלתי
לראות דמות מאוד גדולה שעומדת עם הגב אלי. היא הייתה לבנה עם
הרבה כתמים שחורים עליה, כמו הכלב שיש לשכנים שלי. כלב חמוד
מאוד, אבל כמעט בגודל שלי. הוא קצת הפחיד אותי, אבל לא גיליתי
את זה לאף אחד. הדמות הגדולה נגלתה אלי לאט, בקושי ראיתי את
הראש שלה. הרגליים שלה היו קבורות באדמה, אני הבנתי שככה בעצם
שומרים עליה שלא תברח, במקום לשים אותה בתוך כלוב ענק פשוט
קוברים לה את הרגליים בתוך האדמה, וככה היא לא יכולה לזוז.
היקפנו את המפלצת כדי לעמוד מולה. הבטתי למעלה אל העיניים
הגדולות כל כך שלה, שלושת הלשונות האדומות הענקיות שלה השתלשלו
מתוך פיה והיו מונחת על האדמה, וגם אותן הצמידו לאדמה עם
מסמרים מאוד גדולים. את הידיים כרתו לה, והיא לא הייתה מסוגלת
אפילו לנסות להוציא את עצמה מהמצב הזה. תוך שאני מסתכל עליה
הבנתי שאני מתחיל לרחם עליה. אני יודע שאם אני הייתי יושב
במקום אחד כשהרגליים שלי קבורות באדמה והלשון שלי כל הזמן
בחוץ, זה לא היה כל כך נחמד.
ואז ראיתי את הדבר שהכי לא ציפיתי לו. איזה ילד אחד, יותר גדול
ממני יצא מתוך הפה שלה והתגלש על הלשון שלה עד למטה. המפלצת
הביטה בי בעיניים גדולות ומיוסרות. הסתכלתי עליה ולא יכולתי
להוריד את העיניים. עוד כמה ילדים הגיעו מאיזה מקום והחלו לטפס
עליה, להיכנס לה לתוך העיניים ולהתגלש לה על הלשונות. הסתכלתי
אל אמא שלי שרק חייכה אליי, ושאלה אותי אם גם אני רוצה להתגלש
על המפלצת. הבטתי בה בתדהמה, איך היא יכולה להרשות לדבר כזה
לקרות, ועוד מעודדת אותי להצטרף אל כולם.
סירבתי בתוקף ומשכתי את אמא שלי משם. לא יכולתי לראות את זה,
והתחלתי לבכות. אני לא הייתי בוכה לעתים קרובות, האמת הייתי די
גיבור. אבל כשראיתי איך מתייחסים ככה אל המפלצת הנחמדה הזו לא
יכולתי לעמוד בזה. משאירים אותה לבד בלילות, קבורה בלי יכולת
לזוז והלשון שלה נעוצה ברצפה.
אמא נראתה מופתעת מהתגובה שלי, אני הייתי מופתע מזה שהיא
מופתעת. נכנסנו חזרה לאוטו ואז התחילה לי הבחילה. ניסיתי לשאול
את אמא שלי למה מתייחסים אליה ככה, אבל היא לא הבינה על מה אני
מדבר. ביקשתי ממנה שהיא תבטיח לי שהיא לעולם לא תיתן לאף אחד
לעשות גם לי את זה. אחרי כמה וכמה תחנונים היא הסכימה להבטיח
לי, למרות שאני חושב שהיא לא ממש הבינה למה בדיוק אני מתכוון.