אני עומד שם מחוץ לבית שלי. הגשם יורד בעוז, כאילו מנסה להכאיב
בכוונה. אני לא מרגיש כלום. עומד מחוץ לבית שלי ומסתכל פנימה
דרך החלון. מביט עליה, אהובתי, בת זוגתי, השותפה שלי למסע הזה
שמכנים אותו חיים.
רואה אותה יושבת לבדה בסלון, בוהה במסך הטלוויזיה בלי להבין מה
הדמויות המרצדות על המרקע מנסות להגיד. המחשבה שלה נודדת
למרחקים עצומים.
היא בוכה בלי דמעות ואני כל כך רוצה להחזיק אותה, לחבק אותה,
לתת לה כתף, ואני לא מסוגל לזוז מהמשבצת עליה אני עומד. לא
מסוגל לנתק מגע עם הקרקע ולזרום אליה. זה הלילה הראשון שלה לבד
אחרי שבוע עמוס.
אנשים עוברים ברחוב, מביטים דרכי, רואים לא רואים אותי, אני
סתם אוויר בשבילם, ממהרים לבתים שלהם, לברוח מהגשם והקור.
בתוך הבית חם לה. החורף בחוץ לא מטריד אותה. אני כל כך רוצה
להיכנס לבית כבדרך אגב, לזרוק לה איזה Honey, I'm home, לנשק
על הלחי ולשאול אם יש משהו לאכול. כמו שתמיד הייתי עושה, פעם,
לפני שבוע וקצת.
פניה מתעוותים לפתע, ידה הימנית נשלחת אל הבטן. זו הבת שלי שם,
דורשת תשומת לב. אומרים שהאדם מקבל את הנפש שלו רק בלידה, אני
אף פעם לא האמנתי בזה. עיוות נוסף והיא כבר מבינה מה קורה. אני
רואה אותה מחייגת, תומכת בבטן העגולה המאיימת ליפול ולמשוך אתה
את שאר הגוף.
המונית מגיעה מהר, הנהג עוזר לה במדרגות. אני הולך לידה, משרה
עליה רוגע ונוחות. במונית אני מתיישב לידה במושב האחורי, מזכיר
לה לנשום. היא מתעלמת מההערות שלי.
הנהג דוהר בכבישים הרטובים. אני צועק לו שיאט, שיירגע, שיסע
כמו בן אדם. הוא לא מתייחס אלי. אני עובר למושב לידו, מנסה
להסביר לו שזה מסוכן, אני יודע. הוא עוצר ליד הכניסה לבית
היולדות.
הכל מתנהל במהירות מסחררת, פתיחה של חמש אצבעות, והיא כבר בחדר
יולדות. אני עומד לידה, מחזיק לה את היד, כשהיא מנסה להסביר
לאחות שבעלה לא יגיע.
סופסוף יכולתי לנשום אחרי המחנק הזה. השתעלתי קצת ומיד התחלתי
לבכות. הניחו אותי בידיים שלה, כל כך יפה. היא גם בכתה, מאושר
או לא, היא נשקה לי, והבנתי שאני שייכת, הגעתי למקום הנכון.