אז אני כאן, מולך, שוב מתפרקת, מגרדת לעצמי את כל הפצעים בשביל
לעורר בך טיפת אמפטיה, נשברת ומפזרת את כל חלקיקי החיים שלי
למולך שוב ושוב ושוב, ולאט לאט אוספת את כל מה שזרקתי לכיוונך,
ואתה הולך על הרסיסים שלי ומפורר אותם יותר. במהרה אני אוספת
את הרסיסים מפירורי האבק שיצרת עד לרסיסים הגדולים והחדים
שעליהם בחרת לדלג. נפצעתי מהם, אין ספור פעמים ננעצו בי בחזרה,
כל אותן חתיכות שאספתי והרכבתי, נחתכתי והצטלקתי בשבילך. רוצה
עוד פעם את החיבוק שלך, החיבוק המאושר הזה והחושש, החיבוק הזה
שאף פעם לא יהיה שלי, חיבוק חד פעמי.
אני מבינה אותך, מבינה אותך לגמרי, ואני כמוך יודעת שלשחק באש
זה לא חכם, והצעד החכם ביותר זה לצנן אותך, לכבות אותה, להשמיד
אותה ואת כל הרגשות שלה, לפתוח את החלון ולאוורר את מה שנשאר.
מעצבן אתי שאתה כל כך חכם, מודד צעד צעד, הכל מבוקר, הכל
בקונטרול, ואני סתם וירוס עצבני במערכת, המקום שלי לא כאן, אני
לא שייכת למערכת שלך. אתה מסנן אותי החוצה בדרך קרה ושקטה,
אני נכנעתי.