אני כותבת לך מכתב.
לא יודעת איך הוא יסתיים.
התחלתי אותו כבר כל כך הרבה פעמים,
אבל תמיד משהו לא גמור.
אני זוכרת איך תמיד היית בוכה מהמכתבים שלי,
הפעם לא תבכה.
בכלל, האדם היחיד שיקרא ויבין יהיה מרכז העולם.
אבל הוא לא יגיד כלום.
כי הוא מבין.

"אתה ודאי ישן
אז בטח לא תשמע אותי
כבר לא בוכה צועקת לא נשברת
לא חוזרת בי"

לא מדויק.
נשברת.
איזו מין מנהיגה אני?
אני מתפוררת לרסיסים כל הזמן.
קטנים.
כמו בכי שנתקע בגרון ויוצר שם שקע,
כמו כשבא להקיא,
כשרגשות ואוכל לא מסתדרים יחד בבטן,
כמו שיש חורים בלב,
מסננת אחת גדולה,
שכל אהבה שבאה מכיוון אחר,
אתה בכלל לא תרגיש.

אתה ודאי ישן, מכורבל איתה,
מזויף.

אני לבד עכשיו,
עדיין.
דווקא מצאתי כמה,
שהיו פה ושם,
בנקודה מסוימת,
ויש עוד כמה שאני מחכה
שיהיו,
אבל עכשיו לא.

ולא מחכה לך, אל תבין לא נכון,
כבר מזמן לא.

אבל רוצה לפתור תשחץ ביחד,
כמה שזה מוזר,
ולספר לך על הפרויקט של ברונפמן,
ועל בה"ד 1,
ואיך שהכל מרובע ואפור,
ובתוך זה מצאתי צבע,
וצבעתי את המגשים בכחול ואדום.

ונזכרת איך שפעם באיזה טיול שנתי רבנו,
והשמעתי לך באוטובוס את
I'll stand by you,
והיה נדמה שזה לתמיד.

ואולי לספר איך לפעמים קשה,
למרות שהגעתי לאן שרציתי,
וכמה מאכזבת הייתה הדרך,
וכמה חברים עזבו.

ואיך שפעם לקח לנו שעה וחצי לחזור
מתחנת הדלק,
כי קנינו ממתק לחברים,
ופשוט ישבנו על הדשא
ונרדמנו.

ואיך שסתם בא לי להתקשר,
וללכת לאיזו מסעדה
ולאכול את הדבר הכי פחות כשר בתפריט,
או לראות את הסרט
שאף אחד אחר לא רוצה לראות.

ואיך בא לי פתאום
שתופיע פה,
אחרי שכבר הבנת למה,
אני כל כך שונאת אותך כרגע,
ונפרדת ממנה.

תמצא מישהי אחרת,
שבאמת תאהב אותך,
ולא הייתה כבר עם כל החברים שלך.

מישהי שתאהב אותך איך שאני אהבתי,
אבל שתתייחס יותר טוב,
וזאת לא היא
[גם לא אני].

ואתה לא יודע איך אני מתגעגעת
אליך,
וכמה שקשה לכתוב את זה,
כשיש מסך דמעות.
וכמה זה אמיתי עכשיו שזה כתוב,
כי עד עכשיו היה אפשר להגיד שלא
ולהכחיש.

אני לעולם לא אתקשר,
אתה מכיר אותי,
אתה ודאי יודע זאת בינתיים.

ומהמעט שאני מכירה אותך,
גם אתה מתגעגע,
בודאי גם אתה זקוק לי.

לא היית אמור להמשיך להיות ידיד שלי?
אני לא אתקשר אבל אני לא אפסיק לחכות.

אני צריכה שתהיה פה.
ותפסיק להיות מטומטם.
ותחזור להיות אתה.

אוהבת ושונאת,

אני.