בערב אחד כבשת אותי. בנשיקה אחת במבט אחד. בלי הרבה מילים.
הייתי שלך עד הסוף באותו ערב. דלתותי נפתחו לפניך, חומה פרוצה
לרווחה, אליך. הצתת אש שדעכה וחשבתי שאין להצילה. בערת בי כאש
ולהב. היית מאור לעיניי החשוכות, היבשות מדמעות שנגמרו לי.
ונעלמת לי וחזרת. ושוב. והכאבת בי.
והשארת אדמה חרוכה. חור בלב שרק חזר לתחיה. היה בי אושר רגעי
כל כך גבוה. הנפילה הייתה אכזרית ונושכת. מציאות מתפוררת לנגד
הפנטזיה הזו שרקמת לי בחוטי משי בדייקנות מוקפדת וזהירה. מהלך
נפלא, כמעט מהפנט. הפלת אותי ברשת שלך ומשכת אותי מהמים, לא
השארת בי טיפה. זרקת לי עצמות חלולות. הלהבת אותי כבדיחה.
ובריק שהשארת נתת למיץ שלי להתבשל טוב טוב כי הביצים שלך
קפאו.
עכשיו תגיד שאני דרמטית. אבל באמת חשבתי שהיה שם משהו מיוחד.
משהו גורלי. חשבתי, לא האמנתי, שיכולתי אולי, אולי שוב לחוות
פרפרים, אולי שוב להתאהב. הקלות הבלתי נסבלת. הכאב הכל כך
צפוי. זה מה שהשארת לי אחרי הכיבוש הכמעט מושלם שלך. |