- "אין לי ציפיות", השיב האיש במעין אדישות ריקנית שכאילו
העידה על כך שלא באמת אכפת לו אם יש לו ציפיות או אין לו. הוא
הסתכל עליי באדישות ולפתע לכסן את מבטו אל עבר שעון הקיר שתקתק
לו לאיטו, מנסה להעביר לי רמז עדין שלא הצלחתי להבין מהו.
- "אתה בטוח?" ניסיתי לעורר אותו בטון מסופק משהו, אך מבטו
החלול והממורמר לא השתנה לרגע.
- "כן", המשיך בלי לנוע ממקומו, "אין לי ציפיות". הוא כחכח
בגרונו פעם, פעם שנייה, שוב הביט באותו שעון קיר שנכון לרגעים
שבהם לא דיברנו היה הדבר היחיד שהפר את הדממה, ואז כחכח בגרונו
פעם נוספת.
הוא עמד לו מאחורי דלפק העץ הקטן, דומם כמו סלמנדרה המתחממת
בקרני השמש היוקדות, אך זו דוגמא די גרועה, כנראה. טיפות זיעה
קטנות עמדו על מצחו חרוש הקמטים, מנסות לזלוג מטה, אך ללא
הצלחה. הוא היה נמוך ורזה וצורת פניו משעממת, כזו שנבלעת ולא
מצליחה למשוך תשומת לב בתוך קהל רב של אנשים, ובעצם גם בלי קהל
שכזה. עיניו החומות התמקדו עליי, ושוב על שעון הקיר הגדול.
מעניין מה הוא מנסה להגיד לי?
נאנחתי ועשיתי ניסיון אחרון. "איך זה שאין לך ציפיות? לכל השאר
יש ציפיות!" קראתי ברוגז.
- "אז לך אל כל השאר ועזוב אותי בשקט", סינן. היה משהו מיואש
בקולו, בין אם מדובר בייאוש ממני או ממשהו אחר, גדול יותר.
אולי לא היו מזיקות לו באמת כמה ציפיות.
החנות היתה חנות קטנה וישנה. מאלה שנדמה שכשהן הוקמו הן כבר
היו כאלה ישנות ומאובקות, או שאולי פשוט עמדו שם מאז ומתמיד.
המדפים העלו אבק והכסיות והבדים היו ערומים עליהם במעין אי סדר
שרק אותו בעל חנות זקן ואדיש ידע לפענח. אני לא יודע מה גרם לי
לחשוב שדווקא באותה חנות אמצא את מבוקשי, ואכן, לבסוף טעיתי.
- "רק אל תשכח לשלם", הוסיף האיש עם זיק קטן של התלהבות
בעיניו, אבל זיק קטן. מאוד קטן.
הוצאתי את הארנק מכיסי ושילמתי. "אתה יודע לפחות איפה אני כן
אוכל למצוא ציפיות, לפחות?" שאלתי בטון נכנע.
- "תחפש בחנויות כלי בית אחרות", השיב הזקן הקול שמאזין קפדני
היה מפרש כ"לך מפה, יא טמבל".
- "תודה", עניתי בשקט ופניתי לצאת משם. הידקתי את אחיזתי
בכריות החדשות ופתחתי את הדלת. בחוץ חיכתה לי שמש שוקעת. משום
מה נדמה לי שהיא הצליחה להסתדר יפה גם בלעדיי. מעניין אם אולי
לה יש ציפיות.