הרגשה פנימית פשוט מגעילה... אין חשק לכלום.. היא עצובה כל
הזמן... עייפה, פיזית, נפשית, מהחיים.
לא כיף לה. לא נעים לה... היא לא ממש יודעת ממה... אבל אולי זה
מכלול של דברים... לא טוב לה... אולי בגלל שגילתה הרבה מאוד
צביעות השנה... אולי האנשים שהכי סמכה עליהם בעולם פשוט בגדו
בה... וזה כאב כל כך... תקופה מגעילה עם החבר. איך שהתחיל כבר
איכשהו להסתדר לה, היה חייב לבוא משהו ולדפוק לה הכל... היא
התחילה לחפש דברים שתוכל להתנחם בהם ומצאה, הכתיבה הייתה מין
תרפיה בשבילה. בתקופה הנוראה, הכירה שני חברים חדשים, אד ומיה.
הם הפכו לחברים הכי טובים שלה, ולאויבים שלה בו זמנית. הם היו
איתה כל יום, כל היום, נתנו לה להבין שהם היחידים שמבינים
אותה, לא חברים, לא משפחה, לא החבר. רק הם. הם שלטו במחשבות
שלה, ביצרים שלה... לבסוף נפרדה מהחבר, המשקל שלה ירד
דראסטית... הפנים חיוורות, קיבלו גוון אפרורי... הבעה תמידית
עצובה הייתה על פניה.
יום אחד היא קמה כהרגלה, נעמדה מול המראה ופשוט התחילה לבכות,
לא זיהתה את היצור שעמד מולה... היא הבינה שמעכשיו, צריך לשנות
משהו... אבל מאיפה להתחיל? מיה ואד הקשו עליה כל כך. היא
איכשהו הבינה שהצעד הראשון שלה הוא קודם כל להתנתק בהדרגתיות
מאד ומיה. היא הבינה שלאחר צעד ראשוני זה, הכוח עוד איכשהו
ישוב אליה. המאבק נמשך כמה חודשים טובים... אך לבסוף
הצליחה...
היא לא האמינה שהימים שבהם שלטה על גופה, יצריה ומחשבותיה
חזרו.
לפעמים, הם שבים לבקר אותה. באים אליה ברגעים הכי קשים, כשהם
יודעים שהיא צריכה מישהו שינחם ויקשיב... אבל היא מנסה להילחם
ככל יכולתה. היא יודעת שהם ישובו ויחזרו... אבל היא בשלה, לא
מוותרת!