מעגלים ירקרקים מתפשטים והולכים, מנצנצים ליד רגלי, במקום בו
משתקפת השמש.
ידי בוחנות את סיבי העץ של הרציף עליו התיישבתי, וקור המים
מאזן את חום השמש של ספטמבר. אני מנסה להתנתק מהמראות הציוריים
המתנדנדים לנגד עיני, ולסדר מחשבות שרצו במוחי בשבוע החולף, אך
הצבעים החדים לא מאפשרים לי להתנתק מהם.

רכבת, שעוברת לא יותר מעשרים מטר ממני, על גשר מעל האגם, קוטעת
את בהייתי הרדומה. אני מביט בקרונות העוברים, ומנסה לתפוס כמה
שיותר פנים מהחלונות, לנסות לשער מה הם עושים, על מה הם
חושבים, איזה ספר הם קוראים.

הזמן , כך התברר לי לאחר מבט חטוף בשעון, עבר מהר מדי, כרגיל.
אני גורב גרביים ושב למכונית. אוטומטית אני מייד מפעיל את
הרדיו,
ושר בלי לשים לב "בקרוב את, תדברי אלי-שוב, וגופי ירגיש את
חומך, ואת...נשימותייייייך".. אני מגיע לכביש החוף, ועולה בדרך
הים. מייד איך שעולים ימינה יש תחנת אוטובוס, וכמו תמיד יש שם
טרמפיסטים.

רק שהפעם, לא מדובר בתלמידים מהתיכון הקרוב, אלא אישה, כבת
ארבעים, עם שקית. אני מחליט לעצור לה. אני תמיד חושש להפקיר
אנשים בידי נהגים שאינם אני.
שערה אסוף בחלקו, צבעו בלונדיני, ולפי היובש שלו והזגוגיות
הקלה בעיניה, אני יכול לשער את כמות חפיסות הסיגריות שהיא
רוכשת בשבוע. "לאן את צריכה?" אני שואל, מבעד לחלון של המושב
לצידי. "לאן אתה מגיע?" קולה צרוד, משופשף מעט, אבל הצרידות
כאילו מכסה על צלילות מלאכית המסתתרת מאחוריה, וזה מסקרן אותי.
"אני עולה למרכז". "יופי, אני צריכה למוריה".

היא נכנסת, אני מזיז עיתון ששכב על המושב והיא מתיישבת, מסיתה
את שימלתה החומה אל תוך המכונית, מעל רגליה, וסוגרת אחריה את
הדלת. אני מחכה שהיא תחגור את עצמה, ומתחיל ליסוע.
היא פותחת בשיחה, אך אני שם לב שהיא משתדלת שלא לכפות את עצמה,
ואני משער שלו הייתי לוקח טרמפ עם מישהו גם אני הייתי מטריד את
עצמי בנסיון שלא להפריע לו בנסיעתו.
"איזה מזל שעצרת לי, עמדתי לעלות הכל ברגל, והשקית הזאת מוציאה
לי את היד מהכתף". "היית בסופר?" אני מרגיש מטופש בגלל השאלה
הזאת. קודם כל כי אין שם סופר, וגם- בגלל שאין זה מענייני. היא
כניראה שמה לב למבוכתי, וממהרת לענות "לא לא, קיבלתי מתנה
מחברה".
"מזל טוב!" אני מברך, אך היא לא מחייכת. "זה לא ממש מתנה. זה
מעין...כד". אני מבולבל מתשובתה "כד?"
מכונית עוקפת אותי מימין בסיבוב, ואני פותח חלון שייכנס יותר
אוויר. "אבא שלה נפטר והם...הוא משוגע קצת...הוא ביקש שישרפו
אותו, והיא לא יכלה עם זה בבית שלה, אבל לזרוק את אבא לפח?"
"יש כאלה שמפזרים את האפר בים" "היא עשתה את זה, אבל היא לא
רצתה להטביע את הכד עצמו גם כן".
אני מחייך, וגם היא. שוב, בלי להיות מודע לכך יותר מדי, אני שר
עם הרדיו "הייתי רוצה לשבור לך את הלב, שתדמם על השטיח החדש של
אחותך..." "גם אני אוהבת הכי את השורה הזאת, דווקא לא רעה שרון
חזיז". "אני שמח שלא מפריעה לך המוזיקה. הטרמפיסט האחרון
שלקחתי הוציא מהתיק שלו קסטה של שרית חדד ושם לי אותה
בטייפ..".היא צוחקת, והעיניים שלה מתעוררות פתאום, ועכשיו
כאילו מישהו העיר בה את היופי והאור שבה, ואני מרוצה על שהיה
לי בכך חלק. "כן", אני מוסיף "הוא גם היה מילואימניק מוזר עם
רוכסן פתוח". היא מצחקקת "אני שמחה להיות טרמפיסטית טובה
יותר". אני עובר מהר רמזור, לפני שיתחלף, והיא מביטה בחלון
פתאום ואומרת שעברנו ליד בעלה "אוי, חבל שלא הספקתי לעצור",
אני משקר.

"איפה בדיוק את גרה? חבל שסתם תסתובבי עם כל המישקל הזה, ועם
אוטו זה לא בעיה בשבילי." "בקלר, אבל זה באמת לא בעיה.." אני
קוטע אותה "בקלר? אז אני עובר משם בכל מיקרה!" היא שמחה, ואני
מסופק מכמה אפשר להקל על אנשים בלי להתאמץ. היא מסדרת שוב את
שערה, ומעיפה מבט במראה. אני לא מצליח להבחין בתגובתה למראה
עצמה. "כאן, אם אתה יכול לעצור מימין", היא קוטעת אותי מריכוזי
בכלב שעומד לצד הכביש.אני עוצר, והיא מודה לי, וקופצת
מהמכונית. היא ניראית כאילו היתה רוצה להודות לי יותר, אך היא
לחוצה בזמן, מה שלא ניראה לי הגיוני.

אני מגיע לביתי, וחונה. כשאני בא לצאת, אני שם לב לשקית מתחת
למושב לידי.היא פתוחה, וממנה מבצבץ כד ברונזה מעוטר, אך פשוט.
אני חושב לסוע אליה ולהחזיר לה אותו אך אז עוצר. היא השאירה את
הכד בכוונה, בזאת אני בטוח, ואין לי סיכויים רבים למצוא את
הדירה שלה.מה גם שאין לי כל כוונה להתחיל להידפק על דלתות
ברחוב קלר,
ואני יוצא מהאוטו והולך הביתה.

אני סוגר מאחורי את דלת הבית, ודבר ראשון שאני עושה זה לשים את
הכד על המדף בסלון. אני בוחן אותו, מסובבו קימעה, אומר "אמן",
ליתר ביטחון, ומשאיר אותו שם.למזכרת.