זהו,
עכשיו זה סופי
שכחתי ממך,
עכשיו אני בטוחה
שכחתי כבר הכל,
לא השארתי שום זכר בלב.
שכחתי,
שכחתי את ריח המלבורו שנדף
מבין שפתיך כשנישקת אותי,
שכחתי את החספוס הזה בדפנות האצבעות שלך,
שלפעמים עיצבן ולפעמים עינג אותי.
שכחתי את החיבוקים החונקים שלך,
שכחתי את הכרה הזה שהיה לך וכולם
חשבו שזה מכוער ורק אני אהבתי,
שכחתי את הישיבה ההיא במדרגות ליד
הבנק הישן,
שכחתי כמה התרגשתי כשאמרת לי
שאתה שונא להתנשק אבל בעיניך
זה הדבר הכי אינטימי.
שכחתי את אותו לילה שדיברנו בטלפון ארבע שעות,
וסיפרת לי הרבה, כמעט הכל,
שכחתי את הריח המיוחד הזה שלך,
את הגוף השרירי,
את החום גוף שהקרנת,
שכחתי את מצבי הרוח שלך איך כל שניה השתנת,
שכחתי איך זה בכלל לא הזיז לי שנפרדנו אבל כאבה לי הדרך,
שכחתי איך בתוכי רציתי שנחזור אחרי היומולדת שלי
וכן שכחתי גם את ההתעלמות הגסה שלך,
שכחתי איך כל פעם ששאלתי על אבא שלך התעצבנת,
שכחתי איך כששמעתי על ניסיונות ההתאבדות שלך
רציתי כל כך לחבק אותך אבל היית כל כך רחוק.
שכחתי את הלילות ההם בחופש
כשחזרתי מהעבודה ושמעתי את הדיסקים של אביב...
וכל כך רציתי לבכות וכלום לא יצא.
ואת זה שכולם אמרו לי שאתה דפוק ומה מצאתי בך בכלל.
שכחתי שאמרו לי שאתה מחליף חברות כל יומיים וזה כאב לי.
ושכחתי כמה רציתי לבכות כשראיתי לפני יומיים שהוספת
עוד שיר בדף שלך שכמובן דיבר עליה.
כן, שכחתי הכל כאילו לא היה כאילו לא נברא
מחקתי זה נגמר,
אני פותחת דף חדש...
האמנם שכחתי?!