[לא זכיתי באור מן ההפקר-ביאליק
לא זכיתי באור מן-ההפקר,
אף לא-בא לי בירשה מאבי,
כי מסלעי וצורי נקרתיו
וחצבתיו מלבבי.
ניצוץ אחד בצור לבי מסתתר,
ניצוץ קטן - אך כלו שלי הוא,
לא שאלתיו מאיש, לא גנבתיו -
כי ממני ובי הוא.
ותחת פטיש צרותי הגדולות
כי יתפוצץ לבבי, צור-עזי,
זה הניצוץ עף, נתז אל-עיני,
ומעיני - לחרוזי.
ומחרוזי יתמלט ללבבכם,
ובאור אשכם הצתיו, יתעלם,
ואנכי בחלבי ובדמי
את-הבערה אשלם.]
מיה נזכרת ונותנת לי לקרוא.
אני מחליטה שאולי ביום הולדת שלך ניסע לטיול שורשים בעקבות
האהבה של מיה ואיסאר.
נתעלס מסוממים על סלע גדול ליד שביל האגדות ותחפון את שדיי
במפלים בצפת ואחר כך נשכב בג'קוזי בצימר, ואחר כך על המיטה
ואחרי הארוחת ערב ובבוקר ואתה לא תגיד לי לא אפילו פעם אחת.
בפטיש צרותייה הגדולות איסאר חצב ממיה את האור שהיה שלה לגמרי
בניגוד אליו.
היא נוסעת לצלם ביום הולדת שלו, הזיכרונות שלה חוגגים בבריכה,
וזה יהיה מעניין כי היא זוכרת ומתאבלת. כי היא אמא שכולה לאהבה
הקרבית ביותר, ואיך אפשר לאהוב ככה, פעם בשבועיים?...
מאז איסאר מיה לבד, היה כל כך הרבה ולא נשאר כלום, היו כל כך
הרבה ולא נשארו. היא נוסעת עד ברוך-חיל לקלף פצעים, בשביל
חומרים לשיעור של שרון, בשביל שהוא ירים שוב את הפטישים.
ויחצוב.
מיוש לא מבינה מה הקשר בין צילומי סטילס ווידאו, אבל היא חייבת
ציון עובר בקורס הזה.
ווידאו לא מדבר אליה, גם איסאר כבר חודשים לא... זה הקשר, הכל
הוא בסופו של דבר הנצחה או זיכרון.
נותרו רק הבזקים.
אמא אומרת שלשתינו יש מזל, רק שלמיה הוא בא ביסורים.
אני אורזת לך את מכנסי הבוקסר בשקית ואת כל החולצות, שלא תשאיר
אצלי כלום בטעות, שאני לא אמצא את עצמי ישנה בהם שלוש שנים
אחרי שתשבור לי את הלב. אל תקנה לי בובות פרווה.
אני פוחדת שזכיתי בך מן ההפקר.
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.