זה הרגע הכי יפה שאני מכיר. אותה הנקודה, באמצע הלילה, כשאתה
בקושי עומד מרוב ימים ולילות טפשיים ומוזרים. אותו הרגע שאתה
חושב ומדבר בו זמנית, ולראשונה בצורה משוחררת - העייפות לא
נותנת לשום דבר לעצור אותך. שום מעצורים, שום עכבות.

כבר אמצע הלילה, אין טעם לחכות. הלחץ והדאגות כבר עברו. ודווקא
בשניה הזאת, כשחושבים על הכל ולא חושבים על כלום, כשאני מעז
לדבר בלי להיות שכלתן וביקורתי, כשהכל יוצא החוצה, כשלא מפחדים
יותר משום דבר, כשאין על מה לוותר, כשאין דבר שיעצור אותך -

זה הזמן לכתוב.