לא כעסת שלא נשארתי איתך בערב. רק ישבת שם בשמלה החגיגית שלך,
עם השיער המסורק, עם הצמות הקלועות. ואחרי שסיימתי להסביר,
להתנצל, ולתרץ, המשכת לשתוק.
קיוויתי שתסתכלי עליי. שתצעקי. שתאמרי לי שזה לא בסדר. אבל את
ישבת שם, בוהה בנקודה לא מוגדרת. לא מנידה עפעף.
הבעת הפנים שלך לא השתנתה. היד שלך הייתה מונחת בדיוק במקום
הנכון, להסתיר את התפר בשמלה שנקרעה לך, ונתפרה מחדש.
האיפור מעולם לא נמרח לך, תמיד היה מושלם על הפנים שלך. בכלל,
תמיד היית נקייה ומסודרת כל כך.
המשכת לשבת שם. בכזה רוגע. בכזה שקט. כאילו לא אכפת לך בכלל
ממה שאמרתי. לא רציתי שיהיה לך אכפת. בעצם, אולי קצת.
חשבתי שתכעסי. שלא תקשיבי לי יותר, שתצעקי, שתלכי מכאן. אבל
המשכת לשבת.

דיברתי אלייך, לא ענית לי. כל כך לא אכפת לך, תגידי? את כל כך
אטומה? תמיד ישבת מולי והקשבת לי, תמיד היית מרוכזת בי, ולא
הסטת את העיניים לרגע. ועכשיו, אני עומדת לידך ומדברת, ומוציאה
את כל נשמתי, ואת - שותקת.
הפעם זו לא השתיקה שאני אוהבת, זו לא שתיקת ההקשבה. זו שתיקה
אחרת, של מחנק.
צעקתי. עלייך, עליי, ולא עזר לי. המשכת לשבת שם, אפילו בלי
להביט בי, לא הוצאת הגה.

דחפתי אותך אחורה, אולי בעוצמה חזקה מדי. הועפת מהעוצמה, ופגעת
בכוננית שהייתה מאחורי הכסא עליו ישבת.
קיוויתי בתוכי שתקומי להחזיר לי, אבל לא זזת. המשכת לשבת, הפעם
על הרצפה, קפואה וקרה כמקודם. והחיוך שתמיד היה שרוי על פנייך,
שפתאום נראה לי כל כך מאולץ, כמעט גרם לי לבכות.

לפתע הבחנתי, שהאף שלך שבור. הרסיסים היו על הרצפה, מונחים לא
רחוק ממך.

סליחה בובת פורצלן יפה שלי,
אני אוהבת אותך כל כך.