היא הייתה ילדה יפה. היו לה עיניים כחולות, שיער שחור וגוף קטן
וחטוב.
אהבתי אותה. אהבתי אותה יותר משאהבתי את עצמי. היא הייתה נראית
כל כך מושלמת בעיני. היא נראתה כל כך רחוקה ממני. תמיד הסתכלתי
עליה, תמיד מרחוק, תמיד בסתר, אף פעם לא באמת הסתכלתי על
העיניים שלה כי פחדתי שהיא תסתכל עליי בחזרה.
אהבתי אותה. אהבתי אותה יותר משאהבתי את עצמי. היא תמיד
הסתובבה עם בנים אחרים שרבו עליה, למרות שלא הצהירו על כל בקול
רם, והיא, היא הייתה שלמה כל כך. אף פעם לא הסתכלה על אף אחד
מהם במבט אמיתי, תמיד זיוף, תמיד אותם השקרים. ידעתי שעמוק
בפנים היא ילדה אחרת, ילדה הרבה יותר מושלמת ממה שהיא תמיד
מציגה.

קראו לה עדי. שם כל כך רחוק, כל כך קרוב. בהתחלה היא לא ממש
התייחסה אליי. לא ממש דיברתי אליה. בהפסקות הסתכלתי עליה בלי
שראתה, על הלבוש הקפדני שלה, על הרגליים הארוכות שלה, השיער
השחור והקופצני שלה, המבט שלה, ההבעה שלה, אותו הזיוף של האושר
שלא היה קיים. ידעתי שהיא עצובה, תמיד עצובה. היא גרה בבניין
שלי. שמעתי את הבכי שלה.
אביה, אדם חשוב מאוד בעיריית תל אביב, היה מכה אותה, תמיד. הוא
היה חוזר בערך בשעה שמונה וחצי בערב, יכולתי לשמוע את דלת ביתה
נטרקת בכל פעם שהוא חזר, יכולתי להרגיש את הפחד שהיא חשה כאשר
הוא הגיע, יכולתי לשמוע את הצעקות שהוא צעק עליה, המכות, הבכי,
האושר המזויף, השקרים. כי היא הייתה לבד. אימה מתה כשהיא הייתה
בת עשר, ועכשיו כשהיא בכיתה י"ב אני לא מאמין שהיא הצליחה
לעבור את האובדן. גם לאחר שמונה שנים אני לא חושב שמישהו היה
יכול להעביר את האבל הלאה בכזאת קלות, הרי אימה הייתה כל
עולמה, היחידה שהגנה עליה, היחידה ששמרה עליה, ורק איתה היא
הייתה אמיתית, היא הייתה עדי שאני אוהב, שתמיד אהבתי, שתמיד
אוהב, גם אם אני אדע שה"עדי" הזאת מתה מזמן, אני לא אאמין ואני
אמשיך לקוות להיות שלה מתישהו.
זה היה בערך בשעה שמונה בערב כשאשר יצאתי לקנות לאימא שלי חלב
מהמרכז המסחרי ששכן מול הבניין שלנו. שנאתי את המחשבה של
ההליכה מהבניין למרכז ועל הדרך חזרה אליו, שנאתי לעשות קניות
ובמיוחד בערב.
כשיצאתי מהבית לא חשבתי שזו תהיה הדרך הכי מאושרת שתהיה לי כל
חיי. ירדתי במדרגות הבניין כאשר שמעתי רעשים מהקומה למעלה. היא
יצאה בריצה כאילו היא ממהרת לאיזה מקום. היא הייתה לבושה יפה
כהרגלה. כאשר היא הגיעה אליי היא קראה בשמי, בכלל לא ידעתי
שהיא יודעת מהו שמי. באותו הרגע הרגשתי שאני אוהב אותה יותר
מתמיד. כעסתי על עצמי על הפעמים שהעדפתי להדחיק את אהבתי אליה,
הרי איך אפשר לאהוב מישהו שבכלל לא מכיר בך ובקיומך?
עליתי אליה כשהיא התקרבה אליי. "תשמע רון אני צריכה לדבר איתך.
אני יכולה לדבר איתך בחוץ - אני פשוט לא רוצה שישמעו אותנו."
הלכתי אחריה החוצה. ידעתי שהיא מפחדת מאביה, הרי הוא היה צריך
לחזור הביתה בעוד רבע שעה. כאשר התרחקנו מהבניין והגענו למרכז
המסחרי שליד הבניין שלי היא אמרה בקולה המתוק ששמעתי בפעם
השנייה בחיי, "רון, אני יודעת שאתה יודע על אבא שלי ועל החיים
שלי ואני מאוד מקווה שאתה לא מספר על זה לאף אחד. אתה יודע
שאני מעדיפה שלא ידעו". הייתי מופתע ממה שהיא אמרה כי אני אף
פעם לא דיברתי על כך עם אף אחד. "עדי, אני לא התכוונתי לספר על
זה כלום. אני מכבד את חייך הפרטיים, אם זה מה שמפריע לך את
יכולה להיות רגועה". כששמעתי את עצמי אומר את זה לא האמנתי. אף
פעם לא חשבתי שאני באמת אוכל לענות לה כשאני אדבר איתה. לשוחח
איתה היה תמיד אתגר שהצבתי לעצמי אבל אף פעם לא נענה.
כשחזרתי הביתה שכחתי בכלל למה יצאתי. נזכרתי שהייתי צריך ללכת
לקנות את החלב לאימא שלי וכשאימא שלי ראתה אותי נכנס לאחר חצי
שעה שהיא מחכה לחלב שהיא צריכה בשביל להכין את עוגת יום ההולדת
לאחותי גל היא הייתה ממש עצבנית. התעלמתי ממנה. הייתי שקוע
בחלומות שלי. חשבתי על הקול המתוק שלה שמשמיע רשרוש של פחד
מעורב בבושה בקולה ובצורת הדיבור האדיבה שבה דיברה שבכלל לא
התאימה לדמות שהיא הפגינה בעיני חבריה. חשבתי על התשובה שעניתי
לה. היא הייתה טיפה תוקפנית, לא רציתי להישמע תוקפני בפעם
הראשונה שאני מדבר איתה, רציתי שתתלהב ממני. לא יודע אבל זה לא
עניין אותי. עניין אותי העיניים שלה, העיניים שבפעם הראשונה
באמת הסתכלתי עליהן בלי לחשוש במישהו יבחין בי.
חלמתי עליה. היא עמדה שם בשמלה לבנה, בתוך חדר לבן, טהורה, בלי
שמץ של זיוף ושל שקרים, ראיתי אותה, את עדי, עומדת שם ומצטערת
על כך שלא הבחינה בקיומי, אומרת כמה היא אוהבת אותי ומסבירה
שהיא לא יכלה להיות איתי רק בגלל שלא הייתי בליגה שלה, עומדת
שם כאילו מחכה שאני אגיע אליה ואני לא יכול, היא רחוקה מדי,
יותר מדי. ואני רצתי ולא משנה כמה מהר היא רק התרחקה והתרחקה.
שולחת את ידה אליי כאילו מבקשת שאתפוס אותה, ואני נוגע בה אבל
רק כמעט, היא רועדת ובוכה כאילו היא לא יכולה לברוח.

התעוררתי כשכולי מזיע. התקלחתי. כשקמתי שמתי לב שהשעה כבר כמעט
שתיים עשרה בבוקר. ירדתי למטה וראיתי פתק שאימא השאירה לי:
"רון, אתה ישנת, לא הצלחתי ממש להעיר אותך, אתה נראית לי חולה.
כשתתעורר תתקשר אליי לפלאפון, אני אצל גל בגן, אני מודאגת ממך
בזמן האחרון, חוץ מזה קבעתי לך תור אצל הרופא בחמש וחצי. אם
אתה מרגיש טוב תבטל, אבל תתקשר אליי בכל מקרה". התקשרתי למרפאה
והודעתי על ביטול התור. לא ממש רציתי לראות רופא עכשיו. הלכתי
לחדר שלי. בהיתי בקיר הצבוע בצבע לבן. לבן. כן, כמו בחלום, לבן
מושלם. בדרך כלל כשאני נשאר בבית אני רואה טלוויזיה, שומע
מוזיקה או משחק במחשב, עכשיו העדפתי פשוט לחשוב. לחשוב על עדי,
על החלום, על המציאות.
התלבשתי והלכתי למרכז המסחרי. לא יודע למה פתאום היה לי כוח
ללכת. קניתי בלונים ומתנה לגל. הייתה לה יום הולדת חמש בגן
היום וידעתי שאם אני בבית עדיף שאני אלך לגן שלה ואולי אצליח
לשמח אותה. רצתי, כבר היה מאוחר וידעתי שעוד שעה בערך הן כבר
יחזרו הביתה. אחרי עשר דקות הגעתי לגן של גל. היא כל כך שמחה.
קניתי לה בובה, עם שיער שחור, ועיניים כחולות שנפתחות ונסגרות,
עם בגדים שאפשר להחליף כל הזמן וחיוך מזויף ושקרי - ממש כמו
עדי.
כשנכנסתי לגן אימא שלי הייתה מופתעת מעצם היותי שם. חיוך ענקי
עטף את פניה כשאמרה: " אז אתה לא חולה אחרי הכל?"


למחרת אותו יום הלכתי לבית הספר. עדי שוב הייתה עם אותה החבורה
ואני הייתי שם על הדשא, מנסה להסתכל עליה. למרות השגרה היומית
והבלתי נמנעת הזאת עדיין היה משהו שונה, זה כאילו התקרבתי יותר
אליה. היא הייתה שם. מסתובבת עם חולצות הבטן שמרגיזות את
המורים והמכנס הקצר והוורוד שחשף את רגליה הרזות והחלקות.
מסביבה היו תמיד בנים, אותם בנים שרדפו אחריה. הייתה לה חברה
טובה אחת, חברה שאני חשבתי שהיא אמיתית. קראו לה הילה. הילה
הייתה ילדה חמודה ומנומסת שאופייה בכלל לא אפיין את החבורה
איתה עדי הסתובבה. הילה הייתה סימן בשבילי שעוד יש בעדי אמת.

הילה תמיד עמדה בצד, ליד עדי. היא תמיד הסתכלה על עדי במין
הערצה מעורבבת בקנאה מסוימת. ידעתי שהיא ידעה על חייה של עדי
מאחורי המסכות ולא פעם הרהרתי אם עדי עם הילה רק בגלל שהיא
מפחדת מתגובתה של הילה. לאחר מכן ידעתי שזה לא יכול להיות ועדי
מסתובבת עם הילה מרצונה החופשי ולא מקונפליקטים פנימיים
שקשורים לידע של הילה על אביה, הרי הילה לא מסוגלת לצעוק על
מישהו, היא עדינה, רגישה. הילה תמיד נראתה לי כמו המלאך השומר
של עדי. חיבבתי אותה, את הילה, חיבבתי אותה בגלל מה שהיא הראתה
לי על עדי.
לאחר ההפסקה, כשעליתי לכיתה, נפגשתי עם עדי במדרגות. זו הפעם
הראשונה שהייתי כל כך קרוב אליה. אף פעם לא הצלחתי להיתקל בה
גם כשניסיתי. היא עברה לידי במין התנשאות כזאת ששנאתי ומיד אחר
כך ראיתי את החבורה שלה אחריה. פתאום היא נראתה לי כל כך
רחוקה, כל כך שונה. הצטערתי על מחשבותיי כאשר ראיתי את החיוך
שהיא שלחה אליי מהמדרגות. היא הסתובבה אליי וחייכה אליי, חייכה
אליי מין חיוך מיוחד כזה, אמיתי. היא הביטה בי למרות שהחבורה
שלה סבבה אותה. ראיתי בזה כעוד נקודה לטובתי.

בחודשים לאחר אותו היום המצב בבית של עדי הלך ונהיה רע יותר
ויותר.
אביה של עדי החל לשתות בערבים - המצב בעבודתו היה רע, המיתון,
האבטלה, השביתות, ההפגנות. כל זה רק הכניס את אביה של עדי
לעצבים שהוצאו על עדי. עדי התחילה לברוח מהבית שלה. שמעתי
אותה. רצה בחדר המדרגות כאילו מפחדת מהצל של עצמה. פעם אחת
שמעתי אותה חוזרת הביתה בשעה אחת וחצי לפנות בוקר. הסתכלתי
בעינית של הדלת וראיתי אותה. מפוחדת, בוכה. לא, היא לא הייתה
לבושה כל כך יפה כמו שהייתה רגילה, רק פיג'מה וורודה וארוכה.
אהבתי אותה ככה, אמיתית, חשופה.
פתאום התחלתי להבין למה אני כל כך מאוהב בילדה הזאת.
יומיים לאחר אותו הלילה, בערך בשעה רבע לשמונה, כשהתכוננתי
למבחן הבגרות במתמטיקה שהיה אמור להיערך ביום למחרת שמעתי
דפיקה בדלת. לא ידעתי מי זה אמור להיות כי אבי היה בטיול עם
חבריו מהעבודה, אימי ואחותי ישנה ורק אני הייתי ער. פתחתי את
הדלת כ 'לא מבין' ולאחר שתי שניות שהסתכלתי על הדמות שעמדה
בדלת חייכתי. זאת הייתה עדי, עדי שלי, עדי האמיתית שלי. "היי
רון, מצטערת על השעה. יורד בחוץ גשם ואתה יודע, חשבתי אולי אני
אוכל ללמוד איתך למבחן או משהו, או שנראה סרט, פשוט משעמם לי
בבית". ידעתי שהיא משקרת לי, אבל זה לא ממש עניין אותי באותו
הרגע. הכנסתי אותה. יכולתי להרגיש את פעימות הלב שלי כאילו
מנסות להוציא את הלב שלי מהחזה. ישבנו על הספה וראינו סרט. זה
היה סרט מתח על רוצח סדרתי שרצה להרוג נערה אחת, יפה, שקרית,
מושלמת - ממש כמו עדי. הנערה ניצלה בזכות גיבור הסרט, החזק,
האמיץ שתפס את הרוצח שנייה לפני שהוא הספיק להרוג אותה.
ברגע שבו הסרט ראיתי את עדי כל כך מפוחדת. לא ידעתי אם היא
פחדה מהסרט או מהשעה המוקדמת יחסית, עשר וחצי. בשעות האלו אביה
עדיין מחכה לה שתחזור הביתה. היא הרגישה כל כך מבוישת, ראיתי
את זה בעיניים שלה. הצעתי לה להישאר והיא הסכימה וחייכה. זו
הייתה הפעם הראשונה שראיתי אותה שמחה באותו הערב.

הימים עברו, ואני ועדי התקרבנו יותר מתמיד. כמעט בכל ערב אני
והיא היינו יושבים באופן כמעט קבוע ורואים סרט. חיכיתי לה
בשמונה עם פופקורן וסרט מוכן כי ידעתי שהיא אמורה לבוא. נהייתי
ידיד שלה וזה היה הישג מאוד משמעותי בשבילי למרות שחפצתי
באהבתה ולא בחיבתה אבל זה הספיק לי, זה היה יותר טוב ממקודם.
ערב אחד, היא לא הגיעה. חיכיתי לה שעות, היא לא הגיעה. רק בשעה
עשר וחצי היא הגיעה. בוכה, חבולה, מלאה בדם. היא חיבקה אותי
כאילו אני הייתי נחמתה היחידה. "למדתי לבגרות. לא יכולתי ללכת.
חשבתי שרק הערב, רק הערב הוא ישכח להרביץ לי, אבל הוא לא שכח."
"צריך ללכת למשטרה". כעסתי. כל כך כעסתי. איך הוא יכול היה
להרביץ לה? איך אפשר להרביץ לבת שלך? אימא שלי ירדה למטה וראתה
את עדי. היא הזמינה לה אמבולנס למרות בקשותיה החוזרות ונשנות
של עדי, אבל אימא שלי הייתה מודאגת מאוד ממצבה הבריאותי. עדי
ענתה כי היא נחבלה במדרגות כאשר יצאה בשביל לקנות סוכר במרכז
כאשר שאלו אותה בדבר הפציעה. אימא שלי ידעה שזה לא נכון אבל
היא לא אמרה כלום, היא לא רצתה שיחשבו שעדי משקרת. כל כך פחדתי
שהיא תגיד משהו, כל כך הערכתי אותה בשתיקתה. ידעתי שאני חייב
לעשות משהו, הייתי חייב להציל אותה. ידעתי שאני נכנס לתסבוכת
שבכלל לא קשורה אליי אבל הרגשתי קשור קשר הדוק מאוד לעדי וכך
למצבה.

לאחר אותו יום עדי כבר הפסיקה להגיע. הרגשתי שאותו היום היווה
חומה בינינו. כששאלתי אותה למה היא הפסיקה להגיע היא אמרה שהכל
בסדר כבר והכל הסתיים ושאני לא צריך לקחת חלק בזה. כעסתי
שפתאום היא רוצה להרחיק אותי ממנה אבל ידעתי, בתוך תוכי, כי זה
לא נגמר, זה גם לא עומד להיגמר.

השבועות עברו וסוף שנת הלימודים האחרונה שלי הגיעה לסיומה.
תמיד חלמתי על הרגע הזה אבל הייתי מוכן להישאר בבית הספר עוד
כמה חודשים בשביל שתהיה לי מסגרת קבועה בה אוכל להביט בעדי,
אפילו מרחוק, אפילו בסתר.
זה היה יום שישי או חמישי, המנהלת נכנסה אלינו ובדיבורה הקפדני
אמרה: "תלמידים יקרים. כמו שכולכם יודעים שנת הלימודים עומדת
להסתיים", ברקע הופיעו צחקוקים ומחיאות כפיים בלתי מזוהות
שנקטעו במחיאת כף אחת של המנהלת. "כמו בכל שנה, שכבת י"ב תצא
לטיול שנתי בחו"ל, והפעם הטיול הוא לפריז - אני דורשת להסדיר
את התשלומים לביה"ס ולחתום על המכתבים שתקבלו בסוף שיעור זה -
ילדים שלא רוצים להגיע יגיעו למשרדי בסוף היום". עם צאתה
מהכיתה נשמעו צהלות שמחה מכלל הכיתה. בסוף השיעור שהתמלא כולו
בהתמרדויות של התלמידים במורה כ"הכנה" לטיול, המורה חילקה את
טפסי הרישום לתלמידים. המכתב כלל בתוכו ארבעה דפים מלאים במלל
אודות מסלול הטיול, מה צריך להביא, התשלומים, ודף רביעי - פרטי
התלמיד האישיים.
ידעתי שאני לא הולך ללכת לטיול הטיפשי הזה, למה לי ללכת? למה
אני צריך לראות אותה נהנית עם הבנים כשאני שטוף קנאה רק מסתכל
עליה, נמאס לי להסתכל עליה, נמאס לי לאהוב אותה מרחוק.
החלטתי להתרחק. לא יודע למה פתאום האהבה שלי אליה נהייתה עצומה
יותר ויותר והיא רק התגברה וידעתי שאני לא אוכל להתרחק מזה.
הרגשתי כל כך טיפש על כך שחשבתי שהיא תאהב אותי, איך ילדה כזאת
מושלמת יכולה לאהוב אותי, את רון החנון מכיתה י"ב חמש, רון
החנון שהיא מדברת איתה רק כשהיא צריכה אותו ורק מפחד שמא הוא
יגלה את הסוד שלה. כבר נמאסו עליי השקרים שלי, הזיוף שלה -
הייתי בטוח ש"עדי שלי" כבר מתה מזמן וידעתי שמתים אי אפשר
להעלות לחיים, אחרת הייתי מעלה לחיים את ענבר, אבל עדיין אהבתי
אותה, שנאתי את זה שאני עדיין אוהב אותה, אבל זה היה נכון, לא
משנה כמה רציתי להתכחש לכך. העיניים שלה, המבט שלה, הזיוף שלה,
כן, גם הוא, היו בהם הרבה ממנה.
באותו רגע התחלתי להיזכר בענבר ובכמה היא דומה לעדי, לעדי שלי,
כמה היא הייתה מציאותית וכמה זה היה קצר. כל כך הייתי צריך
אותה עכשיו.

שבועיים לאחר מכן עדי הגיעה אליי. לא ידעתי בדיוק מה היא מחפשת
אצלי. היא ביקשה את המכתבים שמפרטים על הטיול השנתי. אמרתי לה
שזרקתי אותם, שאני לא רוצה ללכת לטיול המטופש הזה. היא עמדה
שם, לא הבנתי למה היא עוד עומדת שם, הרי אם היא צריכה את הדפים
היא יכולה עכשיו להתקשר לאחת השפוטות שלה שתביא לה אותם. אבל
היא עמדה שם כ"לא מאמינה". לא הבנתי אותה ורציתי להעיר אותה,
היא הייתה שקועה באיזשהו הלם שאני לא הבנתי. לאחר כחמש דקות של
שתיקה היא הרימה את מבטה אליי שהיה מופנה בהתחלה על שטיח
המדרגות שלנו, ואז ראיתי את זה, נצנוץ של עצב ושל דמעה, נצנוץ
של אהבה ממנה אליי. מה פתאום עכשיו? למה לא כשרציתי אותה? למה
רק עכשיו היא הבחינה בי, הריי רציתי אותה כל כך הרבה זמן, כל
כך הרבה אכזבות שספגתי ממנה.
לפני שהספקתי להגיד משהו היא רצה. היא נראתה כל כך מאוכזבת
ממני אבל פתאום לא היה לי הכוח ללכת אליה ולדבר איתה, פתאום
רציתי לאהוב אותה בסתר, מרחוק.
בלילה חלמתי עליה. פתאום עלה בי גל של מצפון שאמר לי כי אני
נוטש את האשה שאני אוהב בדיוק כשהיא הכי צריכה אותי. לא היה לי
כוח. פתאום היה לי הכוח לקנות את החלב במרכז שמול הבית שלנו
אבל לא היה לי כוח לדבר איתה.

ביום לפני הטיול הלכתי אליה. שמעתי את אבא שלה מרביץ לה. פתאום
היה לי אומץ לדפוק על הדלת, הרגשתי מין אומץ שלא היה לי מקודם.
אביה פתח לי את הדלת והצביע על חדרה במעלה המדרגות. עליתי אליה
והיא בכתה. היא אמרה שהיא צריכה אותי. הייתי אדיש אליה. אמרתי
לה שאם היא צריכה עזרה היא תמיד יכולה לפנות אליי. רציתי לחבק
אותה אבל פחדתי. כל כך רציתי להגן עליה ולומר לה כמה אני אוהב
אותה, כמה אני מעריך אותה על שנתנה לי את הסימן הקטן הזה שעורר
בי אהבה כזאת גדולה. עמדתי שם. היא הסתכלה עליי במבט של חוסר
אונים, היא הייתה פתאום כל כך קטנה, כל כך שלי.
המבט שלה. היא חיה. בכיתי. לא הצלחתי לעצור את הדמעות. זה היה
הרבה יותר חזק ממני, הרי היא בכתה ואני בכיתי איתה. היא עמדה
וחיבקה אותי. אני לא חיבקתי אותה, היא חיבקה אותי.
לקחתי אותה לבית שלי והושבתי אותה על הכיסא שלי. היא אמרה לי
שהיא הולכת מחר לטיול ושזה לא יהיה אותו הדבר בלעדיי, היא אמרה
לי שהיא ממש רצתה שאני אבוא ושאני מאוד חשוב לה למרות שהיא לא
הראתה את זה קודם לכן. כל כך הצטערתי שהיא לא אמרה את זה קודם,
כל כך כעסתי על המסכה שהיא עטפה כל כך הרבה זמן. העיניים שלה.
הן כבר לא היו כחולות יותר. הן היו שחורות, אמיתיות, כל כך
חודרות ואני אהבתי אותן ככה, יותר ממקודם, יותר מאי פעם.
אמרתי לה שהיא תחזור ואז נוכל לדבר, היא רצתה לדבר עכשיו,
פתאום זה היה כל כך חשוב לה. רציתי, רציתי לספר לה את הכול, את
המבטים, את הציפייה לראותה - את העובדה שאני אוהב, אהבתי
ואמשיך לאהוב אותה כל חיי. לא סיפרתי לה כי פחדתי, פחדתי שאם
אני אספר לה עכשיו היא כבר לא תחזור, ידעתי שזה לא יכול להיות
אמיתי כי היא תחזור, זה בסך הכל טיול שנתי.
סירבתי לשתף איתה פעולה והיא פשוט הלכה. הבנתי איך היא מרגישה,
תחושת אכזבה בלתי נמנעת, הבנתי אותה - אחרי הכל יש לי ניסיון.

היא נסעה. ביומיים הראשונים הרגשתי מין נחת. הייתה לי מין
חופשה ארוכה כזאת שרק חלמתי עליה, לא יכולתי להתאכזב ממנה, רק
לאהוב אותה, לאהוב אותה בכל לבי. לאחר אותם היומיים הרגשתי מין
געגוע בלתי נשלט אליה. חלמתי על המגע שלה כשהיא נגעה בי, על
המבט שלה, על העיניים שלה, העיניים השחורות החודרות שלה. כל כך
הייתי זקוק לה עכשיו, הייתי זקוק לה שתהיה זקוקה לי, שתצטרך
אותי כמו פעם, שתספר לי מה עובר עליה ואיך היא מרגישה.
לאחר שעברו ארבעה ימים מלכתה לטיול המפורסם, אימא שלי ואבא שלי
נסעו לנופש ואחותי הלכה לישון אצל חברה שלה שארגנה מסיבת
פיג'מות. אהבתי את העובדה שיש לי את כל הבית לעצמי, אבל בכל
זאת היה חסר לי משהו.
התקשרתי לרם. הוא סיפר לי כמה נפלא להם שם וכמה הם נהנים. כל
כך קינאתי בהם וכל כך כעסתי על עצמי שלא הלכתי, אחרי הכל זו
הייתה בערך ההזדמנות האחרונה לראות את עדי לפני סיום הלימודים.
רציתי לשאול אותו על עדי אבל העדפתי שלא. גם ככה ידעתי שהוא
יתחיל לשאול אותי שאלות ולא רציתי להתחיל להביא לו דין וחשבון,
גם ככה הוא לא היה מספר לי הרבה.
עליתי למעלה, פתאום הרגשתי מין רוח קרירה כזאת בבית, כמובן, כל
החלונות היו פתוחים. רעדתי, הרגשתי כל כך קר.
הייתי כל כך לבד. עברה רק שעה מאז ההורים שלי ואחותי הלכו.
הרגשתי כמו תינוק שרוצה עצמאות אבל אחרי כמה דקות בלי אבא
ואימא מתחיל להתבכיין. ניסיתי לראות תוכניות בטלוויזיה אבל כמו
תמיד הטלוויזיה הייתה מלאה בטלנובלות ובעשרות הפרקים החוזרים
שלהם. החלטתי להעביר לערוץ המוזיקה, אחרי הכל תמיד יש משהו
מעניין בערוץ הזה, וכמו תמיד הערוץ הזה לא אכזב אותי. לאחר שעה
של צפייה בקליפים חוזרים של אומנים שונים נרדמתי. צלצול חד של
הדלת העיר אותי.
פתחתי את הדלת חצי-ער חצי-רדום, ראיתי דרך החלון את הלילה
השחור שעטף את הבית שלי. פתחתי את האור. זאת הייתה עדי, היא
עמדה שם כאילו מחכה לי שאני אחייך אליה. חייכתי אליה, חיבקתי
אותה, מה שלא עשיתי מקודם. דיברנו, דיברנו שעות, על כל דבר.
השעה הייתה שתיים לפנות בוקר אבל זה לא הפריע לי בכלל, הייתי
כל כך נמרץ לספר לה את כל מה שרציתי לספר לה כל כך הרבה זמן
ואף פעם לא עשיתי את זה כי פחדתי מהתגובה שלה, אבל עכשיו לא
פחדתי, הרגשתי כל כך בטוח בה שהיא אוהבת אותי בחזרה. צדקתי.
היא אמרה לי שהיא אוהבת אותי. היא אמרה שהיא מצטערת. היא אמרה
שהיא בחיים לא חלמה להיות כזאת מזויפת, אמרתי לה שזה לא נורא
ושחצי מהעולם הם מזויפים והם לא מתכוונים לזה. התנשקנו. זה היה
הרבה יותר מנשיקה, הרגשתי את האור שלה ממלא את החושך שלי שנוצר
מהאכזבות שלי, הרגשתי כל כך מאושר. הרגשתי שהצלחתי, הרגשתי
פתאום שאני כל כך אוהב אותה.

למחרת התעוררתי עם כאב ראש חזק. ממש כאב לי הראש. בחדר הלבן
ההוא ראיתי את אימא שלי ואת אבא שלי. אימא הייתה כל כך נסערת.
בהתחלה חשבתי שזה חלום, או מוות, בסוף הבנתי שזה איזשהו בית
חולים. לא הבנתי מה אני בכלל עושה כאן. אני זוכר ששמעתי את
אימא שלי מדברת עם אבא שלי, ידעתי שזה משהו רע, "יורם מה נעשה?
הוא הרי לקח את זה קשה. אם לא הייתי שומעת שעדי התאבדה לא
הייתי יודעת והוא היה נשאר ככה בבית. אני לא בטוחה מי בדיוק
סיפר לו, אני רק יודעת שהוא לקח את זה קשה והוא עוד ייקח את זה
עוד יותר קשה, אחרי הכל זאת כבר הפעם השנייה". אני לא ידעתי,
לא ידעתי בכלל, מתי היא כבר עשתה את זה.
פתחתי את העיניים שלי למרות שכבר שלוש שעות אני ער בתוך עצמי,
מנסה להדחיק את הבשורה שתכף אני אשמע מאימא. כשהיא ראתה אותי
פותח את עיני היא רק חיבקה אותי ואמרה שזה בסדר. לא האמנתי לה,
מה אני אעשה בלי עדי? למה כל מי שאני אוהב חייבת להיות כל כך
מסובכת? למה היא הייתה חייבת ללכת רק אחרי שהיא אהבה אותי?
אימא סיפרה לי שהיא התאבדה. לא יכולתי לבכות, לא האמנתי שזה
קורה שוב. היא אמרה שיום לפני הטיול השנתי בשתיים בלילה עדי
נעלמה ורק יום למחרת מצאו אותה בים. עד אז לא הבנתי ואז התחלתי
להבין, הרי איך זה יכול להיות שהיא מתה לפני כמעט שבוע אבל
אתמול היא הייתה אצלי? הייתי בטוח שזו טעות עד שראיתי את הקבר
שלה. הקבר הטרי שלה שנקוב היה באותיות שחורות, ממש כמו העיניים
שלה "עדי לוי, נערה מוצלחת שנקטפה מעולמנו בטרם זמנה".

העדי שלי. העדי שאני כל כך אהבתי, העדי שאמרה לי שהיא אוהבת
אותי, שהיא מצטערת שהיא לא אמרה את זה קודם. אבל אני זוכר. אני
זוכר כי היא עמדה שם בשמלה לבנה, בתוך חדר לבן, טהורה, בלי שמץ
של זיוף ושל שקרים, ראיתי אותה, את עדי, עומדת שם ומצטערת על
כך שלא הבחינה בקיומי, אומרת כמה היא אוהבת אותי ומסבירה שהיא
לא יכלה להיות איתי רק בגלל שלא הייתי בליגה שלה, עומדת שם
כאילו מחכה שאני אגיע אליה ואני לא יכול, היא רחוקה מדי, יותר
מדי. ואני רצתי ולא משנה כמה מהר היא רק התרחקה והתרחקה. שולחת
את ידה אליי כאילו מבקשת שאתפוס אותה, ואני נוגע בה אבל רק
כמעט, היא רועדת ובוכה כאילו היא לא יכולה לברוח.