אפלולית
או אפרורית
(מה זה משנה בכלל)
של נפש, בשבת יפה
אחרי הצוהריים
כשבחוץ זורחת שמש
מחממת מאירה
ובפנים אני משאיר חשוך
כי את חסרה
וגם אני חשוך
לא מצליח להיגמל
אולי כי התמכרתי
או כי השתכרתי
ובעצם סתם נשברתי
כי את חסרה

זה לא דיכאון, לא משהו עמוק מדי
רק אפרורית, או אפלולית
(ומה בכלל זה משנה?)
בשבת יפה אחרי הצוהריים
כשדקות השעון מתחלפות
אך הזמן לא זז
ואני לא רוצה שיזוז
מתאים לי ככה
כי מחר ראשון, מחר צבא
ואני לא רוצה צבא
מתאים לי ככה
על המרפסת, על הכורסא

החיים שלי, נהיו מוזרים מדי
אני סוג של מאבד שליטה
ואולי בכלל עוזב ידיים
יש לי צבא
אני לא אוהב
אבל לא סובל יותר מדי
(ומה זה חשוב
זה צבא לא קייטנה)
בינתיים, אני סתם
רק משתגע
ויש לי חברה
היא לא כאן
(גם אני לא בדיוק)
ואני לא יודע מה אני
רק מתגעגע

וככה
כל מה שנותר לי
זו שבת, אחרי הצוהריים
רק אני, עם עצמי במרפסת
גליל נייר מלא בעשב
מעלה עשן, צורב בגרון
ניקוטין וגיטרה חשמלית
שמנסרת את הרמקול של המערכת
כמו שאני
לוחץ על פדל הדיסטורשן שלי
ממלא את חיי ברעש לבן
שלא אשמע את השקט

מעין ביטוי לשום דבר
השיר הזה
(אך מי קבע שרק דבר
ראוי שיבטאו אותו?)
ובכלל
שום הדבר הזה
הוא הוא המהות
של שבת יפה אחרי הצוהריים
אני עם עצמי
ואולי אין חיוך על פניי
אך אין גם עצב
יש רק מנוחה, סוף סוף

עייפתי מתלאות המלחמה
ריבים בלתי פוסקים בדרך
לשכב על הגב, ולתת
את עצמי לגלים של הרוח
את הרוח לשמש החמה
ואת השמש לעצמי
בשקט