וואו, העייפות... לרמה כזו של עייפות עוד לא הגעתי בעבר.
שבועיים אינטנסיביים של שינויים, של חוסר שינה, חוסר שקט, חוסר
פרטיות.
כבר שבועיים שלא אכלתי משהו שהוא לא פריכיות עם גבינה, ירקות
או מנה חמה...
כבר שבועיים שלא ישנתי יותר משעתיים במהלך היום ואת הלילה
העברתי במשמרות לילה מיגעות...
וואו, לישון, עוד מעט אני בבית ליומיים שלמים. החברים מחכים
לי, המשפחה, המיטה שלי.
ריח של כביסה, אני מרשה לעצמי לפנטז...
מקלחת אמיתית, עם דלת ושקט ומים חמים, אדים שיטשטשו את המראה
וימלאו את כל החדר בחנק מבורך.

אני באוטובוס, התיק הענקי בתא המטען, התיק הקטן עליי, הנשק
חותך לי את הירך. אני לא מורידה אותו, אולי אני היחידה שעדיין
מתייחסת ברצינות לתדריך "נשק תמיד עליכם בהצלב..."
נשענת על החלון, ה- MP3 כבר מנגן שיר שקט, Celine Dion מהאלבום
הצרפתי, משהו טוב. ופתאום שקט, אפילו שהאוטובוס מפוצץ בחיילים,
כולם עייפים וחלקם עצובים. אני מאושרת, אני כל כך עייפה.
כל כך כל כך כל כך עייפה...
רק שעה נסיעה ואני בבית, זה לא הרבה. אוטובוס ישיר. אבא יבוא
לאסוף אותי מהתחנה המרכזית עם בקבוק קטן קר של Nestea אפרסק
וסנדוויץ' חביתה בבאגט. חם כזה, שהרגע הכינו.
אני מחייכת, מורחת שפתון על שפתיי הסדוקות. וואו, בית...

הנופים בחלון עוברים מהר, אני נזכרת בשדה החמניות המדהים
שראיתי בדרך מהבסיס שלי לצומת אשקלון. מנסה להזכר על מה חשבתי
אז, אבל לא מצליחה. מנסה לא לחשוב על הדמעות של עדי, על
השתיקות של ולריה, על העצב של אביה, על הכעס של ליטל, על כל מה
שהלך הפוך בשבועיים האחרונים.
וחושבת קדימה על יומיים שייגמרו כל כך מהר ועל נוף כל כך אחר
והמחשבות שלי הולכות קדימה, אבל הלב שלי עדיין תקוע קצת מאחור,
בבסיס.

והעיניים נעצמות, הנשימות נהיות קצובות והעייפות מכריעה אותי
לשינה, אפילו שאמרתי ששכחתי כבר איך ישנים - זה כמו לרכב על
אופניים. אם עושים את זה פעם אחת, אפשר לעשות את זה תמיד.
ואני יודעת שישנתי פעם, אפילו שאין לי הוכחות מוצקות.

לזמן אין משמעות כשישנים והגוף כל כך שליו, המחשבות נחות. זו
בריחה מהמציאות. וכשמתעוררים, זו בריחה מהחלום.
לא רוצה לחזור. אני ישנה במודע, אני יודעת איפה אני. לא חולמת
אפילו, מלאה בואקום ושקט ואני לבד באוטובוס הזה. הנשק פתאום
הרבה יותר נוח, הראש שלי מונח על הקת, כאילו הייתה כרית וידיי
מחבקות את הנשק שלי, עם התפס למחסנית של ג'ן וההקדשה שדינה
כתבה לי על השפצור, עם המתפסים המעובים של ריקי והכת המאווררת
של שירן.
וכולן כבר השתחררו, רק אני נשארת כאן עם זכרונות שלהן בצורת
נשק. אירוני?

כמה זמן כבר עבר?
אני מתעוררת לבד באוטובוס, לא מבינה מה קורה. לא יכול להיות
שאני בתחנה המרכזית, חשוך בחוץ. כמה זמן ישנתי? אני מסתכלת על
יד שמאל, אבל השעון לא שם. הפלאפון לא בכיס והנשק לא עליי. אני
נלחצת,  נעמדת.
התיק לא איתי, אף אחד לא שם. רק אני במדים. יש לי סחרחורת.
ישנתי יום שלם? אני מתקדמת לעבר הנהג, הוא מסתובב אליי.
"בוקר טוב, ישנונית. סופסוף יקיצה טבעית, הא?"
- "מה? מה הולך כאן? איפה אני? ומה קרה לנשק שלי? כבר עברנו את
תל אביב? מה השעה?!"
- "זה בסדר, ילדה. אנחנו לא בתל-אביב, השעה היא איזו שעה
שתבחרי. ברוכה הבאה לכפר הנופש של גברת ראנאוואי."
- "לאן?!" דמעות של תסכול נקוות בזווית עיני, "אני רוצה הביתה
והנשק... אני אלך לכלא אם לא תחזירו לי אותו..."
- "אבל את זו שבחרת שהוא לא ילווה אותך כאן. והגעת לכאן
מרצונך."
- "תקשיב", אני מתעצבנת, "הבדיחה הזו לא מצחיקה אותי. עברתי
יותר מדי בשביל שתעבוד עליי. מצלמה נסתרת? פספוסים? כל הכבוד,
הפלתם אותי. קרעתם אותי. אתם נאמבר וואן! עכשיו תנו לי ללכת."

"לכי", מחייך הנהג והדלת נפתחת.
אני הולכת בצעדים כבדים, עדיין מתאוששת מהשינה. הגוף שלי לא
רגיל לישון כל כך הרבה והכל כבד ומטושטש...
אני יורדת מהאוטובוס והוא נוסע.
"מה?! לאן אתה הולך, משוגע?! למה אתה משאיר אותי כאן לבד?
תחזור לכאן מייד!!!"

הוא לא חוזר ואני יושבת בחושך, עם המדי א' הלא נוחים האלה
ומתחילה ל ב כ ו ת את כל מה שעבר עליי. והדמעות זולגות על לחיי
ונוטפת על האדמה הרכה ואני טומנת את ראשי בברכיי ועוצמת את
העיניים חזק חזק.
יד קטנה ורכה מלטפת את כתפי, אני מסתובבת בבהלה וילדה קטנה
מסתכלת עליי בעצב. היא נותנת לי יד ואני לא מהססת ובוטחת בה,
בתמימות ובשקט שלה. היא לוקחת אותי באפילה, משתעלת קצת ואנחנו
מגיעות לדלת עץ גדולה. היא פותחת אותה ואנחנו נכנסות.
נשימתי נעתקת, המון אור, צבעים ויופי נגלים אליי. גן מלא פרחים
מכל הצבעים והסוגים, קטנטנים וענקיים, בגודל של בתים, של
אנשים, בצבעים שלא קיימים בכלל וזה מבלבל ומשגע את התפיסה
הישרה. אני מסתנוורת והילדה מתיישבת ומחזיקה את ראשי כך שאסתכל
לה בדיוק בעיניים. "תני לראש לנוח לרגע", היא אומרת ואני עוצמת
עיניים.
"את יכולה בבקשה להסביר לי מה קורה כאן?" אני שואלת, עדיין
בעיניים עצומות ולב שפועם חזק מדי.
"בטח. הגעת לכאן, לכפר הנופש של גברת ראנאוואי, כי רצית לברוח
מהמציאות שלך ולא נתת לעצמך לעשות את זה המון זמן. כנראה משהו
בתוכך היה חייב את זה לעצמך. לא הרבה אנשים מגיעים לכאן, מעטים
מאד מכירים את המקום הזה."
"תמשיכי, אני עדיין לא מבינה." ולא מעזה לפקוח את העיניים.
"כשנרדמת שלשום באוטובוס..."
"שלשום?!" אני קוטעת אותה. כמה זמן ישנתי? איזה יום היום
בכלל?"
"תירגעי רגע. אין כאן יום, שלשום זה רק ביטוי..."
אני לא מבינה כלום ונאנחת, פוקחת את העיניים ומסתחררת שוב.
"בואי, תשכבי", היא אומרת והשמיים תכולים, לפחות זה מחזיר אותי
לפוקוס. "את הגעת לכאן כדי להירגע. אחר כך הכל ימשיך כרגיל. את
רק בהפסקה קטנה מהטירוף ובינתיים את לא נותנת לעצמך לנוח וזה
קצת פוגע במטרה שלשמה הבאת את עצמך לכאן."

לא הבאתי את עצמי לשום מקום, אני חושבת אבל שותקת.
"את כן הבאת את עצמך לכאן", אומרת הילדה, "את בחרת בזה, משהו
בפנים אצלך צריך את זה."
אני לא מנסה להבין אפילו איך היא יודעת על מה חשבתי, אבל הראש
שלי כבר כל כך כואב שאני פשוט מחייכת ואומרת "בסדר."
אני נעמדת והעיניים שלי מתחילות להתרגל לכל הצבעים החדשים
האלה, המוח עדיין לא.
אנחנו הולכות בגן הקסום הזה, נחל נוצץ זורם בין העצים. הילדה
קוטפת לי פרי מוזר, שבחיי לא ראיתי. משהו טרופי?
אני טועמת והמרקם מושלם. הטעם אלוהי. אני קולטת כמה אני רעבה.
כמה הטעם הזה רחוק מטעם של מנה חמה בטעם פסטה עם גבינה
ועגבניות.
"מה הפרי הזה?" אני שואלת את הילדה.
"הוא נקרא איביט, הצבע הזה שבוודאי לא מוכר לך נקרא אריזם.
וזה..." היא קוטפת פרי אחר, בעל צורה מוזרה וגוון טורקיז "...
נקרא וטופי. תנסי."
הטעם שלו טעים עוד יותר משל קודמו. אני מתענגת על הביס.
היא מוליכה אותי למבנה גדול, עשוי אבן, בדרך יושבים להם כל
מיני אנשים, יצורים מעניינים ואני יכולה להשבע שאפילו כמה פיות
משתזפות על עלי כותרת של פרחים מיוחדים, אבל שום דבר מזה לא
מפתיע אותי.

אנחנו נכנסות למבנה ועולות בגרם מדרגות קטן לקומה הראשונה,
הולכות במסדרון ארוך לחדר מספר 97 והיא נעמדת לידי בפרופיל
בלונדיני ופותחת את החדר עם מפתח מיוחד, מעשה אומנות.
אני נכנסת לחדר והיא מתיישבת על כורסא ענקית בצבע אריזם.
"קוראים לי 'אבל', זה נגזרת של 'לאבלי', אבל מקבל משמעות הפוכה
לחלוטין. על העקרון הזה פועלים הרבה דברים במקום הזה, אם תשימי
לב למשל לפירות, שהם נגזרות של נאיביטי ואוטופיה, שתי
תכונות שמאד מיוחסות לך ולכן בחרת שאקטוף בשבילך דווקא את
הפירות האלו. או הצבע שהכי התחברת אליו, כאריזמה, הדבר שלדעת
אנשים הכי בולט אצלך ומייצג אותך."
"לי קוראים יפעת." אני מחייכת אליה בבלבול.
"כן, אני יודעת", היא מחייכת במבוכה, "ואת בטח מאד רעבה,
הארוחה מתחילה עוד כמה דקות. בינתיים את יכולה להתקלח. אני
יודעת שלא התקלחת כמו שצריך כבר הרבה זמן..."
המקלחת פשוט מדהימה. נרות וסבונים בניחוחות משכרים, אופפים,
המים בדיוק בטמפרטורה הנכונה,
סבון פילינג, סבון פנים, וניל, לבנדר וקוקוס, שמפו מלטף
וקרמים, בועות ורודות-שקופות מתפוצצות לי על הכתפיים הרכות
והחלקות. אני כמעט מאבדת את עצמי בפנים, ואז אבל נכנסת עם
המגבת הכי רכה בעולם ועל המיטה כבר מצפה לי כותונת נעימה
וחלקה. "מעכשיו אלו הבגדים שלך", היא מחייכת אליי.
"ומה עם המדים?" אני שואלת.
"הם מונחים בארון, מקופלים ומגוהצים." אני אפילו לא טורחת
לבדוק, לא באמת מעניין אותי איפה הם כרגע.

אני מרחפת בעקבותיה אל האולם הגדול, בצמוד אליו חדר האוכל הכי
מושקע בעולם, שונה באלפי שנות אור מחדר האוכל שבבסיס שלי, או
לפחות ממה שנשאר ממנו, אחרי שפינו הכל והשאירו אותנו שם לבד.
אני מתיישבת לידה ולצידי השני יושב אלף מקסים עם שיער רך
וארוך, שנוגע קלות בזרועי. אזניו המחודדות ועיניו הירוקות
ממגנטות אותי אליו.
הוא מחייך ומציג את עצמו. "אני ריין".
"נעים מאד, יפעת", אני מסמיקה קלות.
"למה את כאן?" הוא שואל.
"באמת... באמת שאני לא יודעת."

אחרי האוכל עליתי איתו לחדרו. החדר היה מעוצב בצורה מדהימה,
צבעים ועצים בגוונים של יער-עד, ריהוט מיוחד וריחות רעננים.
באמבטיה שלו היו שלושה ברזים: "גשמי יערות גשם", "מי גשמים
מיערות עד" ו"מי מעיינות חמים". המטבח מעוצב ברובו מבמבוק
וצמחים מטפסים מסתלסלים על הריהוט.
"אפשר להציע לך משהו לשתות?"
הוא הכין לי משקה מיוחד, "היטו" והוסיף קמצוץ "שיך".
"תגיד, כמה זמן אתה כאן?"
"כמה חודשים."
"ומה אתה זוכר מהבית?"
"לא הרבה. לפעמים אני נזכר בחיים שהיו לי בשבבי זכרונות,
תמונות מקריות. כל דבר יכול להזכיר לי את העבר. מבטים של
אנשים, קולות מסויימים... היום למשל, החיוך שלך הזכיר לי את
אהובתי. עכשיו אני לא זוכר אפילו את שמה."
לפתע הוא התקרב אליי, נישק אותי ברכות, התרחק מעט ופקח את
העיניים. "קראו לה אידליה", הוא לחש ורכן לנשק אותי בשנית.
"היו לה עיניים ירוקות וידיים צחורות."
והוא נישק אותי שוב, הפעם ארוך ועמוק יותר. "הטעם שלה..."
נעמדתי. "אני לא מתכוונת להיות כלי לזכרונות שלך!" אמרתי בכעס
ויצאתי משם, דמעה זולגת על לחיי.

שבוע עבר וכבר התחלתי להתרגל למקום. הצבעים המיוחדים כבר נטמעו
בתפיסה שלי, התרגלתי לאוכל ולאנשים וגיליתי שבאמת יש שם פיות.
התחברתי לאחת מהן, מיוני, באופן מיוחד.
ערב אחד ישבתי איתה על גדת הנהר הסגלגל והיא סיפרה לי סיפורים
מרתקים על נסיכים ונסיכות, דרקונים ומכשפים, על טוב ורע.
"למה הגעת לכאן?" שאלתי אותה.
"לב שבור. התאהבתי בבן-אדם. הוא היה כל עולמי. הוא אהב אותי
והיה לנו טוב. היינו מאושרים, מאושרים באמת. כאשר נודע להוריי
על כך, הם הרגו אותו ולבי נשבר. מאז אני כאן."
היא הבהבה מעט ואז שבה לחייך. "נכון שיפה כאן?"

שמתי לב שעם הזמן הפכתי ליותר ויותר מאושרת. אבל, לעומתי,
דעכה. עיניה הפכו דהויות יותר, שיערה דליל ורך פחות, עורה
החוויר והיא רזתה. בכל פעם ששאלתי אותה מה קרה, היא ענתה
"כלום" והלכה להתיישב בין עצי ה"יבו" וה"ובד".

שבוע נוסף עבר ושכחתי מה הן דאגות. תמיד הייתי עירנית ושבעה,
מאושרת וחייכנית. כלום לא כאב לי, כלום לא הפריע לי. הכל היה
תמיד מ ו ש ל ם - הניחוחות באוויר, מזג האוויר, האנשים
המעניינים, הצבעים והקולות.
זה אושר, זה אושר.
לילה אחד ישבתי עם ציאו מתחת לעץ השקמה. שנינו אכלו מפרי
ה"פיס" ודיברנו על ספר טוב ששנינו קראנו לאחרונה.
"תגידי... למה הגעת לפה בכלל?"
"לא זוכרת."
"את זוכרת את הבית שלך?"
"בערך."
"את המשפחה שלך?"
"בערך."
"את החברים?"
בערך."
כשחזרתי לחדר, אבל ישבה על המיטה שלי.
"אבל, מה קורה לך? למה את כל כך עצובה? רע לך?" שאלתי, אבל היא
רק השפילה מבט ודמעה קטנה זלגה על לחיה הצחורה.
לפתע זה היכה בי, זכרון של חברתי בוכה. שתיקתה הזכירה לי חברה
אחרת והחיוך שניסה להסתיר הכל הזכיר לי את אחותי הקטנה.
"אבל, אני רוצה לחזור הביתה."

למחרת ישבתי מחוץ למשרדה של גברת ראנאוואי על כסא פלסטיק סגול
ואבל לצידי. היא נראתה הרבה יותר טוב.
כשקמתי להיכנס לחדר, אבל חיבקה אותי. "אני אתגעגע אלייך", היא
לחשה בבכי, "אני תמיד אשמור עלייך, מבטיחה. ואת, את תמיד יכולה
לחזור. מתי שרק תרצי."
גברת ראנאוואי ישבה על כורסה פרוותית גדולה. אשה מלאה עם
עיניים מחייכות ותלתלים ג'ינג'יים קופצניים.
"ובכן, יפעת, את חושבת שהשגת את המטרה לשמה באת?"
"אני חושבת... טוב לי פה. נחתי, נתתי שקט לגוף ולנפש, למדתי
המון ו..."

"תחנה אחרונה - התחנה המרכזית תל אביב!!!"
צעקת הנהג מעירה אותי. ה- MP3 כבוי, נגמרה הבטרייה. רגל שמאל
שלי רדומה מהנשק. כבר ימים שלא ישנתי כמו שצריך, אבל אני לא
מרגישה עייפות, יש המון אנשים שאני רוצה לראות היום.
אני מתקשרת לאבא, הוא כבר בדרך.
וואו, בית...