גחלילית פותחת במרוץ נגד הזריחה, שלא תעלם לי.
כל בוקר מחדש אני יודעת שבלילה ליוו אותי גחליליות, הרגשתי את
האור הירקרק שלהן סביבי, מנקר לי את החלום, בבוקר כשאני פוקחת
את העיניים בעצלתיים אני לא מוצאת אותן, אף לא זכר. כל בוקר
מחדש.

גם הכוכבים לא נמצאים שם תמיד, רק במדבר, איפה שהכי חשוך בעולם
רואים את כל הכוכבים, רואים את שביל החלב מתלקק על ידי חתולי
חושך גדולים, כאילו התפזרה אבקת יומולדת על בד קטיפה שחור
ועוטף. אני אוהבת לראות את הכתר שמסביב לירח, עוטף אותו כמו
אלפי נשמות טועות שיצאו ביחד לרקוד סביבו הורה.

הברז נפתח, וזה לא בגלל שום דבר, זה פשוט ככה, שהכל נוזל לי
החוצה, העיניים נמסות ומשאירות חורים, הנשמה יוצאת לי מהאף,
נוזלת בלי להפסיק. הכאב נוזל לי לי בתוך הגוף, שט. אני לא
יודעת אם הכאב יהרוג אותי בסוף או שאולי הוא משאיר אותי בחיים,
מזכיר לי שאני פה.

גם לנייר כואב לפעמים, כשכבר נגמר לו הכוח שיכתבו עליו, זה לא
נעים שכותבים עליך עם משהו חד, מלכלך, זה לא נעים.

וגם אתה שדיברנו ואמרת לי שהטלפון שלך לא רוצה לשמוע אותי
יותר, ושיהיה לי בהצלחה, שאני בסדר, גם אתה רודף אחרי הזריחה,
כי גם אתה בבוקר איננו, אפילו שרק רציתי לשאול מה שלומך. לקחת
ממני את עלה החיבה שהיה לי בעץ וקטפת אותו מתנה לאחרת, זה לא
נעים.

הילד היפה עם השיער הארוך, זה שהיה חכם יותר ממה שאני אוכל
להיות אי פעם, הבין את הכל, נולד כשהוא יודע מה מחכה לנו בסוף,
זה שלא אהב אותי כי לא יכולתי לאהוב את עצמי, שלא יכולתי לאהוב
אותו כי הוא הזכיר לי שאני לעולם לא אהיה יצור אצילי ומאיר
כמוהו, קטן וחד,
כמו גחלילית.