מיכל תמיד מדברת איתי בשבח המסיבות שלה בשל היותן מקוריות. היא
רואה כל דבר שהיא עושה כמקורי, בין אם מדובר בלשים את שקיות
הזבל שלה בפחים של השכנים, ובין אם מדובר בדרך שבה היא זורקת
בחורים/בחורות שהיא יוצאת איתם, לרוב אחרי שהיא יורדת להם והם
מתחילים לחפש אחרי הקונדום. היא מקורית בגלל שהיא עושה מה שהיא
עושה מתוך אידיאולוגיה, ולפיכך גם מעשיה יוצאים שונים מרוב
הדברים שאנשים אחרים עושים, כל אותם "לא-מקוריים". במסיבות
שהיא עושה היא התחילה להעלות משהו הזוי ומופרע שמשלב מופע
כשרונות צעירים עם סרטי אנדי וורהול או אנימציה ביקורתית
בסגנון "The Wall" של פינק פלויד ואלן פארקר, ומוסיקת
אינדי-רוק ברקע. אני אומרת שזו סתם עוד פונקציה של "צלילי
המוסיקה" או "רוקי הורור פיקצ'ר שואו", היא טוענת שהיא חלוצה
בתחום המסיבות ושיבוא היום בו יחקו אותה כ-ו-ל-ם.
העניין הוא שמקוריות או לא מקוריות, כל מסיבה אצלה היא אותו
דבר, וחוץ מהעניין הזה של המקרן ועשרות הסרטים שהיא קנתה
בניו-יורק ושל הבמה המגניבה שהיא הציבה באמצע הבית, זו מסיבה
ככל המסיבות, עם הרבה שתייה חופשית וסקס קצת יותר חופשי מברוב
המסיבות הפרטיות, אבל זה לא קשור לתוכן המסיבה הספציפי, זה
בגלל שהיא תמיד דואגת להזמין את האנשים שהכי בקטע של אורגיות.
כל לילה שאני נמצאת במסיבה כזו שלה אני מתעוררת בחדר אחר
ולפעמים הבחור שלידי כבול באזיקים למיטה, ואז אני מבינה שמישהי
פה שתתה יותר מדי וודקה תות.
מיכל נותנת לי ולעוד כמה אנשים את הפריווילגיה להיות בקהל שעל
הבמה, לצד האנשים שמציגים את הקטעים הקומיים שלהם לתשואות
הקהל. זה יכול להיות אחלה אם אנחנו באמת עושים את התפקיד שלנו,
דהיינו להוות קונטרסט מתאים לאנשים שעל הבמה באמצעות הריקושטים
הנכונים והתגובות וההערות המשעשעות שאנחנו זורקים לחלל ואמורות
להבליט את כמה שהמופע שהם מעלים מיוחד ומשעשע. העניין הוא
שלרוב מה שאנחנו עושים זה פשוט להתמזמז על הבמה עם כל מי שנמצא
בקרבת מקום, ואז כל מה שנותר לעשות זה לקוות שהקהל עסוק באותם
מעשים, אחרת חבל שאנחנו בכלל טורחים להיות שם למעלה, במה נהיה
שונים מהם? אני וגל למשל, במסיבה אחת נתקלתי בו בדיוק בקטע
החשוב של המחזה שהעלה באותו זמן הידיד הכי טוב שלי - ואני,
כאילו שלא הכרתי בכלל את שניהם, מתחילה להתעסק איתו שם על הבמה
באינטנסיביות ובכך לשבור את ההבטחה שהבטחתי לעצמי - לדבוק
בתפקיד שלנו אחרי שכולם נוטשים אותו. לא שיש חשיבות גדולה
לתפקיד הזה, אנחנו סתם עושים מה שמיכל אומרת לנו בתקווה שנקבל
ממנה מציצה הגונה כשרוב המופעים יסתיימו והיא כבר תהיה מספיק
שיכורה.
במסיבה הבאה אני כבר אעשה משהו בנידון, אבל במסיבה הזו, עוד
בטקס המוזר לפני שהכל מתחיל - כשמיכל מציגה את כל להקות ההבי
מטאל של היודניקים מכיתת האומנות בתיכון המקומי שהולכות להופיע
והמחזאי הסטודנט התורן שהולך להציג את פיסת ה-20 דקות שלו - גל
כבר מספיק לצוץ מאחוריי וידיו מקבעות להם מקום בטוח על
מותניי.
אנחנו עולים לבמה, המופע מתחיל. השחקנים באמצע, רוב הקהל
מלפנינו, מסתיר לנו את השחקנים ומסתיר אותנו מעיני האנשים. אני
בספק אם בכלל רואים אותנו. הידיים שלו, שעד שעלינו לבמה חבקו
את מותניי בנועם, מתחילות לנוע בעדינות, ללטף אותי ברכות
ובחושניות שממיסה אותי, שמצד אחד גורמת לגוף שלי לרצות לזרום,
ומצד שני מרגיעה אותי ומביאה אותי למצב של כמעט שיתוק. בהתחלה
זה על גבי הבגדים. אחר-כך הן חודרות בקלילות כמשב אוויר אל
מתחת לבד של החולצה, מתעלמות מנוכחות החזייה, נשארות על השדיים
ומלטפות בערגה כמתענגות, לא כמו בחורים רבים שכשהם ממש
מחורמנים פשוט תופסים אותם ולוחצים ומוחצים כאילו היו גוש בצק.
האצבעות שלו מרקדות ברכות על פטמותיי, יורדות לשיפולי בטני
וממשיכות בין ירכיי. שפתיו זורעות נשיקות על כתפיי החשופות ועל
צווארי, ושנינו שרים ביחד עם ת'ום יורק, הקול הרועד שלנו נקטע
מפעם לפעם בהתמזגות הלשונות. אנחנו עושים אהבה מתונה, עטופים
בחתיכות בד מיותרות, מסביבנו אנשים שבכלל לא שמים לב למעשים
שלנו כי הם עסוקים בלעשות נועזים יותר.ואנחנו ממשיכים, בחסות
החשיכה, הזרקורים מאירים את החברים שלנו שמעלים מופע בינוני,
והקהל המשולהב שליד הבמה שמריע ומקפץ ועיניו נותנות לשחקנים
ולמרקע. אני עוד רואה את מיכל מתעסקת עם שתי בחורות שונות
שדחיתי קודם לכן, ואת ידידתי קארין מפריחה לי נשיקה באוויר
וקריצה בדרכה לשירותים עם הפרטנר שמצאה ולהוט לרדת לה כבר.
השאר שנותרים על הבמה ממשיכים לצעוק סיסמאות ולרקד ולהסתיר
אותנו מעיני כולם, ואנחנו ממשיכים בריקוד המיוחד שלנו,
נראים-לא נראים, אפופים בעשן של תשוקה, בלי לשים לב לדבר,
אפילו בלי להסתכל אחד בשני. פשוט נותנים למגע לעשות את שלו,
נותנים לידיים לדבר. בשלב מסוים אני מתנתקת, כמעט בטבעיות. אני
מתערבבת בין הרוקדים והמופע ממשיך. אני לא נוגעת בגל עוד אותו
ערב. רק בסיומו, כשצריך ללכת הביתה וכל באי המסיבה נמצאים
בחוץ, שותים ומעשנים וצוחקים ואני עומדת לגרור איתי לליווי
הביתה ידיד שסתם ישב איפשהו בקצה החדר על הכיסא ולא נהנה בכלל,
אני נפרדת משלום לאנשים וגל בא ומנשק אותי בלהט לפרידה.
ביום כיפור הלכתי עם כמה חברים להסתובב בכבישים הראשיים ופגשנו
כלמיני אנשים שלא ראיתי מאז החטיבה ואפילו בית-ספר יסודי. בין
השאר מצאתי את גל יושב על הכביש עם כמה אנשים נוספים ומשחק
טאקי. הוא צבע את השיער הארוך השחור שלו לצהוב מזעזע והיתה לו
קווצת שיער שנאספה בעזרת בובת טליטאבי אדום. גם לו אמרתי שלום
וגם איתו דיברתי חצי דקה ומיהרתי לתת תשומת לב לאנשים אחרים
שדרשו ממני חיבוק. רק בבוקר למחרת, כשאני מעלה עם מיכל את רשמי
ערב אתמול אני נזכרת פתאום בשיחה הקצרצרה איתו, ומוזר לי פתאום
לחשוב על איך שדיברנו בסבבה, כאילו אנחנו מופרדים לגמרי
מאירועי אותו לילה. כאילו רוני של המסיבות שונה מרוני של
היומיום, אותה הוא בכלל לא מכיר ולא פוגש. ולא רק זה, אלא שהוא
גם פתאום איבד בעיניי מהסקס אפיל שהיה לו מקודם. כשהוא בשיער
שחור הוא נראה יפה וסקסי ואינטילגנט, בנאדם כזה שכיף לדבר
איתו, ועכשיו כשהוא בלונדי הוא פתאום נראה נורא ריקני וטיפש,
כזה שלא ממש רוצים לשמוע מה יש לו להגיד. בעצם, אני גם לא
יודעת, אף פעם לא באמת דיברנו. "נו מה זה משנה" אומרת מיכל
ומוזגת לנו עוד כוס יין לבן חצי יבש, "העיקר שהמסיבות אחלה
והוא פרטנר מצוין לסקס". אני בכלל תוהה אם לענות לה שבמסיבות
הללו אני בכלל לא טורחת להרחיק לכת גם עם אנשים כמו גל שבאמת
יכול להיות לי משהו איתם. אני סתם באה ליהנות מהמופע,
מהמוסיקה, מהריקוד ומהמשחק הבינוני של הקאסט שכל-כך חושב את
עצמו. הסקס נברא באופן טבעי ומתנדף באותה דרך. אבל מיכל לא
מקשיבה בכל מקרה, הירכיים שלי חוסמות את אוזניה והיא ממשיכה
ללגום יין ולעשות את העבודה שלה.
לעזאזל, למה אני לא כזו מוכשרת.
ספטמבר 2000 |