גיטרות אחוזות אמוק משתוללות לי במכונית, החום של יולי-אוגוסט
מאכלס כל פינה טובה בשפיות שלי, מדרדר אותה מטה מטה.
אני מאחרת, סעמק, והפעם גם חיוך מלא שיניים ומחשוף מלא מבטים
לא יעזור. לפעמים אני יכולה להשבע שכל האידיוטים בעולם קמים
בבוקר סימולטנית וחושבים לעצמם שהיום יהיה היום שבו אני
אתאשפז, מתאמים ביניהם על קערת קורנפלקס להטריף אותי. לצפור
לי, לחתוך אותי, לעקוף אותי ולשגע אותי. זאת בטוח איזו
קונספירציה ארורה שעוד לא עליתי עליה. הבוקר על הכביש למשל, יש
את כל צרות ישראל, אנד דאנ סאמ. כולם צופרים, משתגעים, כאילו
שאם הם יאחרו לאנשהו השמים יפלו.
אחרי שהמחוגים של השעון נזלו לי על החצאית הבנתי שכל העסק הזה
לא כל כך ילך. התקשרתי למזכירה של המקום הפלצני הזה וביטלתי את
הראיון. נו שויין, עוד סיכוי לעבודה הלך. עשיתי חזל"ש רציני
והחלטתי לנסוע לים.
הרדיו הפתיע וזמן הקיץ של ג'ניס ג'ופלין התחיל להתחנף לעצבים
שלי. אני לא מאמינה שאיחרתי כל כך להגיע למקום הזה, עכשיו יקח
לי עוד אלף שנה למצוא... רצף המחשבות שלי נקטע על ידי איזה
אידיוט שנעמד באמצע הכביש. כביש 4, אחת בצהריים, אחת במכונית,
ואחד מולי בכביש. בלמתי, ולמזלי לא היו רכבים בסביבה שיתנגשו
בי מאחור ויהרסו לי את כל הברכיים. אחרי כמה שניות סטיתי
לשוליים ונעצרתי. ירדתי מהרכב, התחלתי להתקרב אליו וכל צעד שלי
עשה סדק באדמה.
"אדוני... אתה בסדר?" שאלתי בעדינות.
"אה, כן, בסדר גמור, מה איתך?" הוא ענה באדישות, כאילו שאין לו
מושג על מה אני מדברת.
"מה מה איתי? כמעט דרסתי אותך... אתה בסדר?" שאלתי שוב.
"בסדר גמור, מלבב", הוא ענה לי כאילו הוא איזו חמניה בשדה.
"אוקי, אז אפשר לשאול אותך משהו?"
"כמובן", הוא חייך.
"מה, לעזאזל, אתה עושה באמצע הכביש?" שאגתי לאידיוט, "מה, אתה
באגודה לעידוד תאונות דרכים? אתה בקורס פרי-סטייל התאבדויות?
מה לעזאזל עלה לך בראש כדי שתעמוד שם באמצע הכביש?!"
הוא הסתכל עלי קצת בחיוך ואמר "אל תדאגי, ידעתי שלא יהיו
רכבים, ושתשימי לב אלי גם. סידרתי את זה שבשעה הזאת לא יהיה
כאן אף אחד".
"על מה אתה מדבר? כמעט דרסתי אותך! כמעט היינו בתאונת דרכים!
יכולת למות! אני יכולתי למות! מה חשבת לעצמך?"
"תרגעי, תרגעי, הכל היה אמור לקרות ככה, טיפלתי בהכל, באמת. את
לא שמה לב שעכשיו אחת בצהריים ולא ראית רכב אחד במשך רבע
שעה?"
"אתה נורמלי?!" הסתכלתי עליו באישונים הכי מורחבים שיכלו להיות
לי, "כן, נהדר, אני בטוחה שסידרת הכל במטה הקסם הבלתי נראה
שלך, גם סידרת שאני אאחר..."
"לראיון עבודה שלך, האמת שכן. אני מקווה שאת לא כועסת, במילא
לא באמת רצית לעבוד שם, קצת לא בשבילך המקום, לא?"
הסתכלתי עליו בשיא התמיהה. אני לא תוהה, אני לא מופתעת מכלום
כבר כמה שנים טובות, אבל עליו הסתכלתי בתמיהה. זה לקח לי כמעט
דקה להבין שאני ממש צריכה לא לדבר איתו. "אוקיי, זה נחמד והכל,
אבל אני אלך לי עכשיו אדון מטורף נחמד, אז שיהיה לך יום טוב."

"אבל רגע!, חכי..." הוא ביקש מהגב ההולך ומתרחק שלי.
"לא לא, זה בסדר", המשכתי ללכת לכיוון הרכב, כשחניבעל לקטר הים
תיכוני חסם אותי, הושיט לי יד, ובצורה בטוחה ביותר אמר -
"נעים מאד, קופידון."
הסתכלתי עליו כמה שניות. "ואוו, יש לכם שיטות גיוס מאד מיוחדות
לאתר הזה שלכם, אבל לא תודה, אני מספיק לי החתול שלי, שלום
להתראות בה-היי." המשכתי ללכת.
"לא, לא קופידון נקודה קום. קופידון. נקודה. נו, את יודעת מי
אני, ממך לא ציפיתי שתהיי כזאת מקובעת, את באמת מצפה שאני
אסתובב עם טיטול ענק וחץ וקשת?" הוא רטן. נעצרתי ובהיתי בו
קצת.
"אוקי, אהמ, 'קופידון', אני מאמינה לך, באמת, אני פשוט מאחרת
לאסוף את החד קרן שלי, אפשר ללכת עכשיו?" נכנסתי למכונית
והתנעתי. "בטח, בואי, חשבתי שאף פעם לא ניסע מכאן." הוא נכנס
והתיישב.
"טוב, זאת שיטה מעניינת להשיג טרמפים. אני מקווה שהטרמפ הבא
שלך הוא לא באמצע איילון", התחלתי לנסוע, "טוב שלא נתלית מצוק
איפשהו עם שלט "לאילת", כאילו, באמת, אני לא מבינה איך
יכולת..."
"אוי אלוהים כמה את מדברת?! איך אין לך נקע בלסת?!"
אחרי כמה דקות של שקט חייכתי ושאלתי - "אז לאן אנחנו נוסעים
אדון מופרע שעמד באמצע כביש?"
"מה זאת אומרת לאן נוסעים? נוסעים לים!" הוא צחק, "לא הספקת
לראיון עבודה אז החלטת לנסוע לים, שדה ספונטנית שכמוך! שכחת?"
"אוקיי", דמיינתי את קפקא מתפקע מצחוק איפשהו שם, "אז אם אתה
קופידון, תוכיח לי שאתה קופידון".
"אוי נו באמת, את סקפטית כבר מגיל 5, לא נמאס לך מזה? איך את
רוצה שאני אוכיח לך? בכלל, את לא מאלו שמאמינים בי? כאילו,
באהבה?"
"אוקיי, אני גם מאמינה כרגע שאתה מנסה לגייס אותי לכת מטורפים
שחושבים שהעולם נוצר בעזרת חייזרים, אהבה וקצת מלח. סו?"
"תמיד כל כך צינית, זה יעשה לך אולקוס בסוף את יודעת?
טוב, תסתכלי על השמיים, ונילה סקאי ראית?"
השמיים מולי נצבעו בצבע וניל, ואז ורוד, ואז בסגול, ואז בירוק,
וחזרו לכחול הבוהק.
"שכנעתי אותך?" הוא הרים גבה.
"כ... כן, כן, מכרת את זה טוב", אמרתי בשוק.
המטורף חייך.
"אז למה אני זוכה לפגוש אותך? למה אתה כאן?"
"טוב, אני אעשה את זה קצר. אני יודע שאין לך אהבה. כתבת לפני
כמה שנים איזה קטע, משהו על אביר, אז זכרתי שאת קצת לבד."
"אאוץ', קופידון בכבודו ובעצמו בא לגאול אותי מיסורי? כאילו מה
אלוהים חשב לעצמו - טוב, לא נראה לי שזה הולך, לך תעזור לה?"
"תקשיבי, התכנון בשבילך הוא לעוד כמה זמן, לא כרגע כמו שבטח
שמת לב, אז בינתיים החלטתי שבא לי לעשות גיחה לכאן, לראות מי
צריך קצת יד עד שהתכנית הגדולה יוצאת לפועל. את יודעת, כל
הבירוקרטיה בימינו, מעכב הכל", הוא צחק וסביב עיניו התהוו
קמטוטים.
"אז... מה זה אומר?"
"טוב", הוא הוציא קטלוג מקומט, "זה הסטנד-ביי שלנו", הוא התחיל
לדפדף. "כאן יש כל מיני אנשים, גברים את יודעת, שאת יכולה
להיות איתם קצת. יש כאלו לחמש דקות, יש כאלו שאפשר גם יותר,
ובאפשרות מיוחדת וקצת מאמץ יש פה גם כאלו שאפשר להרגיש אליהם
משהו, אולי גם שירגישו חזרה. יש כל מיני לחשים בשביל זה, אני
ארים טלפונים ואברר אם תרצי".
"טוב, שניה שניה, לפני שמדברים על גיחת הרחמים שלך לכאן, למה
אתה בכלל טורח? למה בשבילי?"
"למה בשבילך? למה לא בשבילך? קראת באדולינה, נכון? אז למה את
שואלת? את בנאדם טוב את, מגיע לך תכלס. זה שלא תקבלי את החבילה
השלמה כרגע זה לא אומר שלא מגיע לך לא להרגיש בודדה עד שכן".
"אני מעריכה את הכוונה, אבל... אני לא מרגישה בודדה. זאת
אומרת, אני כן לבד, אבל זה... זה בסדר".
"מה זאת אומרת בסדר? זה בסדר בשבילי, אני לא צריך שאנשים יהיו
ביחד סתם, אבל את לא בסדר עם זה, לא? את אומרת שקשה לך, שאת
מרגישה שהעולם לא רוצה אותך כאשה. למה שתרגישי ככה? למה שלא
תרגישי כל מיני רגשות עם כל מיני אנשים? זה יהיה קרוב לאהבה,
זה משהו שתוכלי להתעסק בו רגשית, את יודעת, טלפונים, ומפגשים,
ומשהו לדבר עליו."
"כי... זה לא... זה מזוייף, זה משהו שאתה עשית בשבילי."
"נכון, אבל זה משהו שעשיתי בשבילך כי מגיע לך, מה הבעיה בזה?"
"הבעיה בזה שזה לא אמיתי."
"תעשי לי טובה, אם כל העולם היה עוסק באמת הייתם צורת החיים
הכי מתקדמת עכשיו. את קצת נוסטלגית עם כל החוקים והדרך הישרה
שלך, לא? יש מן הקומבינה בכל מקום. זה בסדר. מה רע באהבה לחמש
דקות? או רק באת-יודעת-מה?"
"הי! לא אמרתי שיש משהו רע בסקס! אבל כן יש משהו לא בריא
בלהיות כאילו מאוהבת. ויש משהו לא בריא בכמעט. ו... זה לא
בשבילי פשוט".
"אבל, את יודעת, הדבר האמיתי יקח קצת זמן. אני יודע שאת לא
אוהבת קיטש, אבל זה מה יש... תסתכלי בקטלוג", הוא הושיט לי
אותו. "יש פה המון אנשים טובים מאד שגם כמוך צריכים מישהו כדי
לא להיות בודדים". הקטלוג היה כבד, והיו שם אלפי תמונות
קטנות.
"אבקת אהבה-נמס הזאת, האהבה-אינסטנט, זה זיוף נוראי. מצטערת על
ההולדן-קולדפילדיות שלי, אבל זה לא מה שאני רוצה." החזרתי לו
את הקטלוג במבט מתנצל.
"אז מה את כן רוצה?" הוא שאל, ונאלמתי.
"ראית פעם את הסרט אשה יפה?" שאלתי אחרי כמה דקות.
"מה הקשר עכשיו?"
"הוא מציע לה להיות יחד, אבל רק חצי. חצי איתה. והיא מסרבת.
היא רוצה את החלום, את הפנטזיה, את האביר, את השותף. לא את
הטלפונים, והאובססיה, וזיוני בדידות. היא מעדיפה להיות בלעדיו,
אם הוא לא יכול לתת לה את הכל".
"ואת?"
"אני רוצה את הכל. ואם אין את זה, אז אני לא רוצה בערך. לא
רוצה לחשוב על מישהו בערך. ואין משהו רע בקשר של חמש דקות.
ואין משהו רע בלהכיר מישהו ללילה אחד. אבל יש משהו רע בלהעמיד
פנים שזה קשור איכשהו, באיזשהו קשר רופף, לאהבה. להתחמק
מבדידות על ידי העמדת פנים זה פשוט רע. זה רע. זה כאילו, ואני
מעריכה את הכוונה הטובה, אבל אני לא רוצה כאילו".
הוא הכניס את הקטלוג לתיק חזרה. "אני מבין", הוא אמר ושתק.
"אז מה קורה בסוף באשה יפה?" הוא שאל.
"בסוף היא אומרת לא, ומשלימה עם זה שהיא לבד אבל כמו שצריך.
ואז הוא בא, ונותן לה את העולם".
"מממ... זה יפה. אבל זה לא תמיד קורה, נכון?"
"נכון... אבל זה או הכל או כלום, וזה קצת נאיבי לחשוב ככה, אבל
זה גם לא בריא ללכת על האמצע. ואתה מבין... זה פאטתי שאני אהיה
כל כך בציפיה, כל כך על קצות האצבעות, כל כך במחשבות על אנשים
שאני אוהבת בכאילו אבל לא שם כדי להעניק לי את הכל. ורגשית -
אני רוצה הכל, או כלום. וכשאני לא קשורה רגשית לאף אחד זה לא
בדידות. זה חופש. חופש לחפש, חופש למצוא, חופש ליהנות מהכל,
אתה מבין?"
הוא הרצין את פניו, וקמטי המחשבה במצח שלו בלטו נורא.
"אני מבין... ואת צודקת. אני מכבד את הבחירה שלך. ואת יודעת,
זה לא היה ניסוי או משהו, אבל אני שמח שלא הייתי צריך את
הקטלוג... והוא יבוא. ויתן הכל", הוא טפח לי על הברך.
אחזתי בידו, והבטתי לעיניו המחוייכות. "אתה יודע מתי?" שאלתי
בשקט.
"אני לא חושב שאנחנו צריכים לדבר על זה. זה יגרום לך לנסות
לחזות את העתיד שלך עם כל מיני אנשים. זה משהו שאני לא מתערב
בו".
"טוב..." הסכמתי, והסתכלתי מבעד לשמיים, לים. המשכנו לנסוע
קצת, עד שהוא אמר "כאן אני יורד", והצביע על שביל עפר קטן
שמוביל למשתלה צבעונית, עם כדים מסביבה ומוזיקת שאנטי באנטי.
עצרתי את הרכב. "אהמ, אני אראה אותך מתישהו שוב?" שאלתי כמו
ששואלים בסרטים האמריקאיים.
"אני מקווה שלא", הוא חייך ופתח את הדלת, "תשמרי על עצמך,
ותהני היום במסיבה."
"תודה..." חיכיתי כמה שניות, "על הכל".
"יום טוב שיהיה לך, נסיעה זהירה, בלי מטורפים על הכביש", הוא
צחק ואני ישר אחריו.
הוא טרק את הדלת והתחיל להתקדם בשביל. "אה, ועוד משהו", הוא
צעק. הרדיו נדלק ובנזין שרו לי כמה שחופשי זה לגמרי לבד...
טוב, אז הם שינו קצת את המילים, נו שויין...