ברגע אחד הכול יכול להשתנות, להתהפך.
ברגע אחד קטן אפשר פתאום להעריך מאוד את כל מה שיש לך.
ברגע אחד קטן, אנשים יכולים להימדד מאוד, או להוכיח את עצמם.
היום הרגע הנוראי הזה היה,
אי אפשר לדעת אף פעם מתי זה יקרה,
ואף פעם לא מוכנים לזה.
אין לזה הכנה מראש.
זה פשוט קורה...
כשהודיעו לי, פשוט לא הפסקתי לבכות,
קשה אפילו להגיד את המילים.
בחיים לא חשבתי על זה, אפילו לא דמיינתי,
הכול עדיין מרגיש כמו חלום.
חלום רע שאתה ממש רוצה לצאת ממנו כבר,
להתעורר ולהגיד עבר. וטוב שנגמר.
אך לא, החלום הזה אמיתי,
הסרט שאתה במיוחד וגם אנחנו נצטרך לראות.
אבל איך אפשר?!
אני לא יודעת מה להגיד לך,
בחיים גם לא ראיתי אותך בוכה,
בחיים לא חשבתי שאני גם אראה.
אני מנסה לחשוב איך אתה עכשיו, ברור שרע לך,
אבל אני לא מצליחה לראות אותך מזיל דמעה,
גם קיוויתי שאף פעם לא אראה.
אני כל כך רוצה להיות שם בשבילך,
אבל כל כך מפחדת מהרגע שבו אני אראה אותך.
אני מפחדת להשבר, או שאתה.
בגלל זה נמנעתי עכשיו מלצלצל,
אני לא רוצה שתהיה את השתיקה המעיקה בטלפון.
אני צריכה לראות אותך,
להגיד לך שבאמת אני תמיד אהיה פה בשבילך.
וזה כל כך עצוב שמישהי כמוני,
ראתה כבר מקרים כאלה,
ואף אחד מהם לא היה של מישהו זקן שסיבתו היתה הגיל,
אלא כולם צעירים, כולם בני גילי או קצת יותר.
אז למה ואיך, אפשר להסביר לי את זה?!

למה אלוהים,למה זה קרה?

זה הרגשה כבדה שכזאת,
הרגשה שאין לי מושג מה לעשות,
פשוט מרגישה כבדות שכזו.
כבדות שלא נעלמת.
אני לא יודעת מה לעשות בשביל לעזור,
כי אף דבר לא יחזיר את הזמן לאחור,
או אותו.
אף אחד לא חשב ולא דמיין שמשטויות זה יקרה,
זה כל כך מטומטם מצידי שאני מתעסקת בבעיות שלי היומיומיות,
ופתאום ברגע אחד הכול נכנס לפרופורציה,
אפשר להתעורר,
אך למרות זאת להיכנס לסרט אחר.