האישה, בשנות הארבעים לחייה, ילד וילדה לצידה, מחכים בחוסר
סבלנות אופיינית. הילד מושך בשערה של הילדה והיא מתחילה לרוץ
אחריו ולפתע מוותרת כאילו החליטה על דרך פעולה אחרת, דמעות
זולגות מעיניה והיא גועה בבכי. "קומי" פוקדת האישה "אנחנו לא
מחכים יותר". "אני רוצה את אבא" בוכה הילדה. "אבא לא מגיע"
אומרת האישה ביובש. "אני רוצה את אבא" חוזרת הילדה.

"תגידי שאת מוכנה לעשות הכול, תגידי" סינן אבי. "נו, מה? את
רוצה לעזור, למה לא. תגידי שאת מוכנה לעשות הכל בשביל להקל
עלי. תגידי כמו קודם, נראה אותך חוצפנית. נראה אותך מקלה עלי
בקצת, בינתיים הנוכחות שלך רק מפוצצת לי ת'מוח".
לירז מושפלת עיניים מקבלת את הזעם העצור של אבי כמעט בברכה
והוא מתמיר אצלה בדרך פלאית, נוסך בה אומץ. "אני לא אשמה ואתה
לא אשם, אתה לא. זה הכול נסיבות".
"אז אם את לא אשמה, אז מה את עושה פה, לירז, אה? לכי הביתה.
אני רוצה להיות לבד".
"אני הולכת" אמרה בקול שקט. "יופי ואל תחזרי" אמר, בוחן אותה
בעיניו, יופיה מכאיב לו, פוצע אותו. היא השתהתה לרגע ליד הדלת,
כאילו חוככת בדעתה. "אני מוכנה. לעשות הכול".
"יופי, אז תלכי להזדיין" אמר בקול רם וזרק עליה כיסא אך כמו
רוח רפאים היא כבר נמוגה לה והכיסא התפצפץ אל מול הדלת והיטשטש
אל מול גל של דמעות צורבות.

היה זה יום אביבי שהתחפש ליום קיץ, הציפורים בחוץ צייצו בעוז
מבעד לחלונות, הקשו על הסטודנטים את ריכוזם עוד יותר מהרגיל.
אבי הרגיש שגרונו שוב ניחר מהמאמץ להתגבר על הפטפטת הרגילה
שחלפה בחדר כרוח פרצים. הוא התפרץ על שני תלמידים שישר היתממו
כאילו היו שיות תמימות. סטודנטית צעירה ונאה פרצה מבעד לדלת
באיחור ניכר והקימה מספר סטודנטים מרבצם על מנת שתוכל להתיישב
ליד בחורה רזה וממושקפת שהחלה מיד מתלחשת איתה, מעדכנת אותה
בנושאי השיעור ואולי  גם בנושאים אחרים. הסטודנטית הנאה בעלת
השיער השחור החלק לא נראתה לו מוכרת ועל כן הניח שהיא
מהתלמידים שבאים לעיתים רחוקות, נזכרים במאוחר בחוויה החמקמקה
הזאת של הלימודים, מנסים להשלים חומר רב בבת אחת, ובאים לבקש
דחיות על דחיות של מועדי הגשה. הוא הציץ בשעון הכיס שלו שהיה
פעם שעון יד, עד שנמאס לו מהכתם הלבן שיצר זה על ידו, והרהר
תוך רישום על הלוח בסרט האמריקני "לכל המשפחה" בו יחזה מאוחר
יותר עם ילדיו ואשתו, סאגה מטופשת מלאה בחלליות ופיצוצים. הוא
תהה לרגע אם לא כדאי לשנות פעם כיוון, לקחת את הילדים לתערוכת
אמנות שיחכימו קצת. מחשבותיו נקטעו בהערה של אחד מחובשי הספסל
הקדמי שתיקן טעות ברשימה של הלוח והזכיר לו שהשיעור אמור היה
כבר להסתיים.
"טוב, נמשיך בשיעור הבא" אמר, מנסה להסתיר כמיטב יכולתו את
עייפותו מפני הכיתה. "מי שרוצה עדיין להגיש עבודה מוזמן לעשות
זאת".
התלמידים קמו ממקומותיהם, מותחים את גפיהם הצעירות, מקשקשים על
כל מיני עניינים ויוצאים אט אט מהכיתה. אבי ישב בכיסאו, מעיין
בניירות שהכין לקראת השיעור שלמחרת ביודעו שהיום לא יצא לו
לעשות כן. מדי פעם הונחה עבודה תועה בקלסר צבעוני על שולחנו
והוא משך אותן אל תוך תיקו והתכוון ללכת. אך לפתע שם לב שאותה
תלמידה שהפריעה כך בגסות את סופו של השיעור עדיין יושבת לה
בחדר.
"אר, נגמר השיעור. זה שאת מאחרת זה לא סיבה להישאר אחרי כולם,
אהם, איך קוראים לך?"
"לירז" חייכה וקמה בקפיצה גמישה. "לירז תל אביב. אני צריכה
לדבר איתך".
"אה, את הבחורה עם שם המשפחה  הזה, כולם צוחקים כשמקריאים
אותו".
"כן, זו אני" הודתה, ופרשה ידיה בחלל האולם.
"אני לא יודע עם יש לנו על מה לדבר. את לא היית רוב הסמסטר. את
יודעת שיש חובת נוכחות, כן? וגם את העבודה על צ'וסר עוד לא
הגשת. אני לא יודע אם יש מה לעשות".
"מה, כלום?"
"למה את מתכוונת?" שאל והסיר את משקפיו, מנקה פיסת זוהמה
דמיונית עליהן.
"נו, אני מוכנה לעשות הכול".
"הכול, הא?" אמר ובהה ביופייה שרק התעצם בחלל הראייה המטושטש
קלות כאילו הייתה פיית יער שובבה.
"הכול" אמרה בפשטות.

כביש אגרה מהיר בנו, מקל על הנסיעה ממודיעין לבתי הקולנוע
הגדולים והנוצצים שבפאתי הרצליה. מכונית הסיטרואן הקטנה דוהרת
לה בכביש נטול פיקוח משטרתי בו כל רכב נוסע במהירות הנראית לו
בהתאם ליכולתו ולעומס התנועה.
לפתע ללא כל סיבה לבד מחוקים מדעיים הקשורים לחיכוך, עייפות
החומר והנדסה לקויה ניתק החלק החיצוני של הצמיג ומשתחרר לו
לדרכו. הרכב נטול הצמיג נוסע במהירות גבוהה אולם גם במהירות
נמוכה יותר, אובדן החלק הסורר מספיק לאובדן האחיזה בכביש
ולסחרור הרכב ולבסוף להתהפכותו. כל יושבי הרכב חגורים אך המכה
שסופג הרכב בעוצמה כה רבה גורמת למוות מיידי של יושביו.

מחשבות רבות מתרוצצות במוחו של אבי בעודו נוסע ברכב הסוברו
החבוט שלו, לידו סטודנטית נאה, פושקת רגליה בנוחות בתוך ג'ינס
בעל גזרה נמוכה. הוא רוצה לשאול אותה כל מיני דברים, מה מביא
אותה לעשות דבר כזה, למה היא לא באה ללימודים, אם היא לא
מרגישה קצת כמו זונה, בעצם היא די כמו זונה הוא חושב אבל אינו
רוצה לחשוף דבר, מפחד להרגיז אותה, לגרום לה להתחרט, הדם זורק
חם בעורקיו.
הוא שולח ידו אל הטלפון לחייג אל אישתו, אך ידו נעצרת באוויר,
מהססת, הרי היא ישר תרגיש שמשהו לא בסדר, בשקר המבצבץ ובא. על
מסך המכשיר הנייד מצטברות שיחות שלא נענו. לירז מחייכת אליו,
חיוך של צעירים המביטים בהבנה מהולה בהתנשאות באנשים מבוגרים
עם בעיות של אנשים מבוגרים.
התנועה בכביש התחלפה ברחובות שהובילו לשדרה על יד חוף ים. הוא
החנה את הרכב בחנייה חולית מגודרת ויצא ממנו.
"אתה לא רוצה לשאול אותי שאלות? לשכנע לשוב לדרך המוטב? משהו?"
הפתיעה אותו. הוא חשב על זה לשניה. "לא, זה לא הכרחי".
"מה, אתה לא חושב שאני זונה או משהו?"
בשלב זה הוא כבר הבין את המשחק שהיא מנסה לשחק איתו, לגרום לו
לגרום לה לסגת מהעיסקה. "זו הבחירה שלך מה לעשות עם החיים שלך.
אני לא רוצה להתערב". היא מחייכת אליו והוא מסמיק, נבוך יותר
מתנועות עורה הצחור מאשר מהמהלכים הלשוניים הבוטים שלה.
"יופי, אנחנו נסתדר מצוין" אמרה וליטפה אותו בצורה כמעט בלתי
נראית בגבו בעודם פוסעים אל בית המלון.

רכב על גבו כמו צב, אש מלפפת את מנועו. לידו מכוניות משטרה
ואמבולנס בודד ומיותר. אנשים במדים עומדים מחוץ לרכב כאילו היו
גיבורי סרט פעולה ומדברים במכשירי קשר. התנועה בכביש המהיר
הואטה, כמעט נעצרה כאשר אנשים מאטים את רכבם בשביל לראות על מה
המהומה.
האישה וילדה נמשכים מהרכב החוצה, משאירים שובל של דם אחריהם,
חבורות צבעוניות על גופם. מבדיקה מהירה ניכר שהילדה כבר אינה
בחיים והילד ואימו בחיים אך במצב קשה. אוטו שחור גורף אליו את
הילדה בעוד הילד ואימו נלקחים אל בית החולים שם רופא מעיף בהם
מבט מהיר, בודק את גופם במיומנות ומתחיל לנסות לייצב את מצבם
בעזרת צוותו אך בפנים כבר יודע שהדימום והשברים רבים מדי והוא
יאלץ בקרוב לוותר על הנשמות שלהם ולעבור למקרים אחרים שכן
העומס בבית החולים רב.

כשהם מגיעים לחדר המלון שנשכר בכסף רב, לירז נכנסת להתקלח ואבי
נותר בודד בחדר המלון המנוכר. כאשר נשמע פכפוך המים הוא מאתר
בתיקו את הטלפון הנייד שלו ומחייג לאישתו, תופס אותה בדרך לבתי
הקולנוע, בכביש המהיר, קולה זועם.
"תשמעי" הוא אומר. "אני מתעכב קצת. יש איזה עניין מנהלי שאני
צריך לסדר פה". הוא מרחיק את הטלפון מאוזנו. ממרחק מספר
סנטימטרים שאון הצעקות נשמע כמעט קומי, כמו דמות מסרט מצוייר.
"בסדר, אני יודע, אני אגיע עוד מעט. אתם לא צריכים אותי בשביל
להתחיל לראות סרט" הוא אומר כאשר הצעקות שוככות מה שגורם
לחידושן. "רותי, נו, זו לא אשמתי, אני אגיע ונלך אחרי זה לאכול
גלידה". הטלפון מטרטר עוד קצת ואז נודם.
לירז יוצאת מהמקלחת לבושה במגבת. "אתה מוכן?" היא שואלת והמגבת
נשמטת מגופה.

טלפון מצלצל ורוטט על שולחן המטבח. "לירז" צווחת קרן, ישובה
בסלון אל מול הטלוויזיה. "לירז, תעני זה שלך. מתי כבר תחליפי
את הצלצול שלך למשהו נורמלי?"
לירז בוהה עוד רגע קל בתקרה, קולו של הטלפון מגיע אליה ממרחקים
כאילו הייתה שקועה בתוך בריכה חמימה. היא מתרוממת אך הטלפון
פוסק לצווח עד שהיא מגיעה למטבח. "ממוש, הכל בסדר?" שואלת קרן.
לירז מסתכלת בטלפון הנייד שלה ואינה מאמינה. היא בודקת פעמיים
את עיניה. היא שולחת ידה ומחייגת בחזרה. קול עייף, שבור, אפוי
בכאב אך גם בעל איתנות תובענית ומפתיעה עונה לה.
"חשבתי על משהו שאת יכולה לעשות" אומר הקול.
"מה, תגיד מה, כי נראה לי שלא אתה ולא אני יכולים לישון".
הוא אומר לה בפשטות והיא מהנהנת, שרידי השפיות שהיו אמורים
להתמרד כנגד קולו, כנגד ההצעה המטורפת שלו רפים עד כדי חוסר
קיום.

קול חזק של טפיחות עזות מזעזע את הדלת. "אל תכריח אותי להביא
פה פורץ מנעולים" צועק דויד מבחוץ. "אני אבעט את הדלת פנימה"
אומר אך דלת רב הבריח אינה נפתחת.
"תפתח, אבי, נו, יש לך מחוייבות, לאישתך, לילדים שלך, גם מעבר
לחיים שלהם" אומרת צביה.
"תפתח, אבי, אל תהיה קשה. אנחנו דואגים לך" אומר אבי בקול
נוקשה.
"בוא נלך, הוא בהדחקה או הכחשה או משהו כזה. תן לו זמן, הוא
יירגע ויהיה בסדר. אחרי הכל הוא איש מיושב" אומרת צביה בקול
שקט לאבי.
"לא, אסור לעזוב אותו. הוא עוד עשוי להתאבד".
"אני לא אתאבד" אומר אבי בקול רם מהצד השני, גורם לדויד לקפוץ.
"אבל אני לא יכול להתמודד עכשיו עם הסידורים. תנו לי זמן, זה
הכל".
"כמה זמן עוד אתה חושב להיות סגור שם?"
"כמה שאני אצטרך בשביל לצאת".

איש בשיער אפור ארוך ופנים צרובות שוכב לו על כיסא נוח קלוע
בחוף הים. פניו חתומות והוא בוהה בגלים באים והולכים, בקרני
השמש מתות אחת אחרי השנייה, צבעיהן מרקיבים, ממלאים את חלל
האוויר בגוונים נסתרים. בחורה צעירה בעלת שיער שחור חלק המגיע
כמעט למותניה מגיעה מהעבר השני, מאחוריה הרים גבוהים, בקתות
קש, אנשים שחומים, וחול רב. בידיה של הבחורה שתי כוסות צ'אי
זהות ומהבילות, אחת מהן היא מגישה לו ומתיישבת לידו.