"מסתכל על גדרות התיל ותוהה, האם אמורים הם למנוע מאדם "רע"
מלפוצץ אותי? או שמא אדם רע הורה להניח אותם שם בכדי למנוע
ממני את החופש? את האהבה? את הרוגע? את השלמות?
האם זה אכן באמת מה שאני אמור לראות? כאדם שמתנדב "להגן על
חייהם של  תושבי המדינה"? גדרות תיל? ואנשים נוראים, שעושים את
עבודתם הכה מוערכת למען עצמם ורק עצמם בצורה הגרועה ביותר?
מאשימים אותי בדברים, שלא מענייני בכלל ברוב הפעמים, בכדי
שהבירוקרטיה חסרת ההיגיון תוכל להמשיך ולזרוע סבל?
לעיתים אין לי ספק שאם היה להם את הכוח להרוג את הילדים
הנאמנים שלהם הם היו עושים זאת.
קמים בוקר אחד בקריזה ומחליטים דווקא כן להשתמש בזכותם לעריפת
ראשים.
לעיתים יוצא לראות אותנו על המסך, לעיתים אני כמעט ונהנה מזה
אך אני חוזר ומסביר לעצמי שוב ושוב - שזו רק מוזיקה מגניבה,
ושאפשר לגרום להכל להיראות טוב ומרשים, במיוחד כאשר קהל היעד
שלך הם ילדים חסרי הבנה מערכתית.
הרי האנשים על-גבי המסך הם עדיין אותם הילדים הכלואים במסגרת
הנצלנית והנוראית הזאת - צ'.
אין דבר יותר רקוב מיסודו ואסטתי כל-כך למשקיף מבחוץ, הרי זה
הכל שקר אחד וגדול, כמו המדינה זאת, כמו האנשים בה, כמו רוב
מוסדותיה.
השאלה היא, איך והאם הם בכלל מצפים מאזרחיה שירגישו טוב עם
עצמם? עם השקר הזה? הכל מתחיל מאפס, ומתגבר בצ', איפה שאתה
לומד להיות "מניאק", "לא פראייר"... הרי כאן זה משתלם, ואז
כולם מנסים רק לעקוץ האחד את השני כמו נחשים הנלחמים על גופת
עכבר, הרי העכבר כבר מת מזמן.
הלוואי והייתי יכול להגיד את זה בגלוי, הלוואי והייתה כאן
דמוקרטיה, הלוואי וזה לא היה לוקח עשרות דורות לשינוי שכזה.
רק להסיט את הוילונות ולגרום לכולם להבין, תמים שכמוני.
אולי יום אחד מישהו יקום ויראה, ולא יפחד, ויפתח פיו...
ויגיד.
השאלה היא, האם ישמעו אותו בכלל, עם כל האנלוגיות הלא מובנות,
עם כל ההסוואה... האופנה, הטלויזיה, האקטואליה, החדשות, בעיות,
טכנולוגיה, תוכניות אירוח, שידורים חוזרים של תוכניות אירוח,
ממלאים לכולם את הראש ברשת הסוואה ענקית.
ואנחנו, אנחנו אוכלים את זה, עד הגרגר האחרון, ומלקקים את
הרוטב.
כי גורמים לנו להאמין שאנחנו רוצים בזה, שזה "כיף" ושזה "מעביר
את הזמן", ושזה "מה שהולך עכשיו", זה הכל שטויות! מספיק!
נגמרה כל המשמעות וטעם החיים ביחד עם כל התוכניות על המשמעות
והפסטיבלים על טעם החיים המזוייף הזה.
עצוב לי כל כך, לראות את זה כך, ועוד כשזה כל-כך עמיד.
יכולים להגיד לנו את הדבר המסעיר היותר שאנו יכולים לעלות
בדמיוננו ומיד לאחר מכן להגיד לנו שאופנת קיץ אלפיים ואמו
נמצאת כרגע במכירת חיסול בקניון וכולם ישכחו, אפילו מסוף
העולם.
במיוחד כי מדובר ב-50% הנחה, לדברים שלעולם לא נצטרך.
אבל זאת המטרה שלנו, לא? ה"מונהגים", העדר...
אין יותר זמן, פספסנו כל-כך הרבה, לא עוד מעט, לא מחר...
לא אחרי האירווויזיון, לא אחרי הביזיון, עכשיו...
חייבים לשנות, להתקומם, להתגבש, חייבים להנהיג".

כך קראתי באיזה פתק שמצאתי בצבא, איזה פתק מקופל ומוחבא בקיר
החדר שבאחד המוצבים שתפסנו.
אני זוכר שקראתי את זה בזמן ששאר הפלוגה אילתרה חדר-תדריכים
וחדר-אוכל וקצת התרגשתי, ז'תומרת, קצת הזדהיתי ואני זוכר
ששאלתי את עצמי אם הבן-אדם הזה עשה משהו אחרי המשפט "חייבים
להנהיג"... ונראה לי שאפילו הייתי משלים את המחשבה ומצטרף אליו
אם לא היתה בדיוק ארוחת-צהריים.