פעם היינו ילדות;
העיניים תמיד היו כבויות, גם כשהיה טוב, פקוחות וסגורות
למחצה-
להסתובב בין הפחד לידיעה, וכשההיגיון מתערבב עם החולי,
דבר לא בטוח, רק העצב ולבסוף גם הוא מתערער.
חיוכים רעבים למזון שלא ניתן לעיכול, ולא שבענו, גם לא כשנגענו
בשמיים, אפילו לא כשהצלחנו להחזיק אותם.
הכל היה קרוב, גם האדמה איימה וחיבקה, היינו למטה ולמעלה, לא
ידענו את הגבולות, את התהום ביקשנו לחקור,
וגילינו הבטחות ריקות, כאב שעושה אותנו זולות.
לא יכולתי למצוא את עצמי, אבל אותך ראיתי בבירור, גם כשהמבט
שנשלח מהכיוון שלי היה מעורפל, מעודף חומרים ונוזלים או מחוסר
בשינה אמיתית.
הרגשנו בטחון רק בידיים זרות- לא מכירות את עומק התהום אותה הן
מחבקות. ובידיים של השניה, רק שם יכולנו להיות.
עטפנו במילים אנשים רחוקים, רק עבורם היו לנו תקוות, החלומות
שלנו נתלו על חבל דק מאוד.
כשהגענו הביתה, לא עצרנו בסלון, לא שאלנו או הגבנו, הלכנו ישר
לחדר, למקלט, שעל הקירות שלו כתוב יומן מסע, במילים לא שלנו.
טבענו בשירים על חיים של אחרים-
אף פעם לא לחוות באמת, אף פעם לא לחיות.
רק את הכאב ידענו להרגיש בכל העצמות, בשנים של חשיכה,
בשעות-לילה מאוחרות שהדליקו והשכיחו זכרונות.
רק עם הפחד ידענו להישאר, מתחת לשמיכה שחוסמת את קרני השמש.
את סיפור חיינו סיפרנו לזרים, אבל כשהקרובים שאלו,
גם אלפי ניסיונות לא הובילו להסבר, שיתוף, קצת אמת גלויה.
נכות רגשית, מילולית. (ילדה שלי, תמצאי לי ביטוי.)
נאחזנו בתאריכים ובהופעות רוק, גיחות לאחורי הקלעים ועיניים
טובות שמציצות וחודרות.
שיחות באוויר על ריקנות שכמעט נעלמת,
ולא ידענו שהמילוי הנחוץ טמון רק בנו. בעומק האמת ולא בחוץ.
מחשבות על חופים ויפן, צבעים שישתלבו באש, ובגדים כהים.
חתכנו את עצמנו כשלא היה למה לחכות וספרנו שעות מבלי לדעת עד
מתי, כמו טרופות שרצות בכיוון ההפוך.
הכוויות ברגליים, בראש, בנפש.
נפשות שהזדקנו מרגש, גמר המלאי שהגיע מוקדם מדי.
הרגש היה כל כך חי, שמתישהו הוא הרג. והלך. הכוחות אזלו איתו.
את האהבה רצינו ולא ידענו להכיל, התשוקה לאנשים הייתה
מזוייפת,
עזבנו כמה רגעים אחרי שהם נגמרו. לא להיקשר, לא להיאבד.
בחיים.
מצאנו את עצמנו גוררות רגליים, עם בטן ריקה ושפתיים סדוקות,
החושך הסתיר אותנו. לא ידענו שיש מעבר.
מחפשות אחר דבר שמעולם לא ידענו להגדיר, ממציאות צבעים
שמתקיימים רק בקשר שלנו.
שקענו בהזיות וציירנו את העולם במחשבה שקופה.
פעם היינו ילדות;
לא השתייכנו לדבר מלבד חוסר השייכות.
נברנו בעצמנו למען ניסיון לאהוב שהתבלבל עם הרס טהור,
הפכנו כל פיסת חיים שהייתה לנו- חיינו את המוות עד לחיים, עד
לעייפות.
שיחקנו באנשים, מתוך שיעמום או חוסר כוונה. התעלמנו מהבכי של
אמא- רצינו כל כך לשכוח.
אחים לא הבינו מה קורה וענינו רק בשתיקה מרמזת, שורפת.
אף אחד לא ראה איך החיים הקטנים שלנו, העולם הצבעוני שמשותף
ונבנה רק בשבילנו,
הופך לאט-לאט למוות.
נואשות היינו, חיפשנו בכל מקום ולא הפסקנו להרגיש את המבטים,
לקרוא בדמיון את תוצאות האבחונים, לשמוע בראש את התקף השאלות.
השקענו את כל מה שהיה לנו בחיפוש אחר כוכבים, ולא ידענו שנפלנו
שתינו. יד ביד, הלבד ביחד.
התמכרנו למוזיקה וברגעים שאף משפט לא קפץ לראש- החלטנו למות.
סבלנו מהרגש, אך סבלנו יותר מהכלום, עד שלמדנו לאהוב את הריק,
ואז מחקנו כל זכרון.
האהבות שלנו כבר התעייפו ואנחנו התעייפנו מהאהבה, אולי
התייאשנו.
לא היה לנו אוויר, והתרגלנו למחנק, להתעורר עם עיניים נפוחות.
ולא לחיות, כלא שלא רואים לו סורגים, רק מבט כבוי, אכול.
היינו כל כך הרבה, אך מעט מאוד הצלחנו לזכור.
אחרי שנים של ניתוק מהמציאות, של פצעים נוגעים, של תלישות,
אנחנו עוצרות לרגע, לשבת על הדשא,
ולהסתכל על השמיים בעיניים לא מטושטשות...
הראש שלך מונח על בטני ואת שואלת: "היינו פעם ילדות?"
ולי, אהובה, נשארה רק תשובה אחת-
"אנחנו עדיין."
3.6.2005
לילדה שלי. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.