"עזבתי את המקום הזה לפני כמה שנים, אני אפילו לא זוכרת כמה.
עברתי פה כל כך הרבה. כל כך הרבה, ובכל זאת עזבתי." היא אמרה
בקושי רב.
"איימי, לכל דבר יש סוף, זה היה הסוף. לא יכולת להישאר פה
לעד"
"אבל רציתי"
"אני יודעת."
היא הסתובבה בין החורבות, מסתכלת על הקירות מלטפת את העצים,
הריחות. הריחות החזקים האלה שמכילים את כל הזיכרונות שלה, את
כל העבר שלה.
"על כל אבן שאני דורכת כבר דרכתי, על כל לבנה." היא אמרה
בחולמניות. "הייתי עולה גבוה למעלה אל העץ ואז מרגישה בעננים"
"את זוכרת" היא צחקקה חולמת "הו דיאנה, את זוכרת כשהיינו
מכינים את הכדורים האלה"
"כן" דיאנה חייכה לה חזרה "כדורי-בוץ"
צחוקה של איימי דעך מעט "אנחנו לא נכין אותם יותר"
"הו, אל תשטתי" דיאנה אמרה בדעתנות "את רוצה להכין עכשיו
כדורי-בוץ?"
"לא. בעצם, לא יודעת" היא אמרה והידקה את המעיל שלה.
הרוח התגברה והעלים החלו מתעופפים אנה ואנה.
"כן" היא שינתה את דעתה.
"ובכן, אפשר להכין אותם בקלות" דיאנה לקחה מעט אדמה לחה ועיגלה
אותה לצורת עיגול, אחר כך היא הגישה אותו לה "הנה לך, כדור-בוץ
מושלם"
"הכדורים שאנחנו היינו מכינות לא היו מושלמים כאלה" היא לקחה
את הכדור, בהתה בו זמן מה. לאחר מכן היא הרימה אותו ברשמיות
והניחה אותו על אחד הסלעים הלבנים.
"הוא לא יישאר שם לעד, את יודעת"
"בדיוק כמונו, גם אנחנו עזבנו" איימי אמרה בעצב. היא הרימה את
הכדור ופוררה אותו.
"רצינו להישאר בגינה, בלי כל המחויבויות" היא נאנחה "היה נחמד
להישאר בילדות"
"כמה מהר גדלנו" איימי נאנחה, וגרגירי החול התעופפו מידה
נישאים עם הרוח.
שתיהן בהו רגע בגרגירים ותהו על עתיד אחר, מה היה קורה אם הם
היו נשארים שם, בגינה. לעד.
"אני לא רציתי לגדול, רציתי להישאר פה לנצח" היא המשיכה
בעיניים נוצצות.
"אבל עכשיו, את לא מרגישה ש-"
"שזה טוב שעזבנו?"
"לא הייתה לנו ברירה, לא יכולנו להישאר לעד תקועות בגינה הזאת!
בגינת המשחקים שלנו"
הם התחילו ללכת לצד אחר של הגינה, הוא היה מלא חול.
"תראי, תראי מה קרה לארגז החול" איימי אמרה בצער.
"מה כל כך אכפת לך מהארגז הזה? הרי עכשיו אי אפשר לשחק בו"
"אבל אם לפני כמה וכמה שנים היו אומרים לך שיהרסו אותו, לא
היית מתנגדת?"
דיאנה עצרה חשבה לרגע "אני מניחה שכן"
איימי התיישבה על העשבים הלחים.
"פעם היה פה דשא"
"ועכשיו, אף אחד לא מטפל יותר בגן" דיאנה אמרה והתיישבה לידה.
"הו דיאנה! לא רציתי לעזוב! לא רציתי לעזוב את הגינה הישנה, את
החברים. את הילדות"
דיאנה קמה והתנקתה מהעשבים "חייבים ללכת עכשיו, נהיה מאוחר."
"אני לא באה"
"כרצונך" היא אמרה והתחילה ללכת לכיוון הכביש. לפתע, היא
הסתובבה "את בטוחה שאת לא רוצה לבוא?"
איימי לא ענתה, במקום זאת היא נשכבה על העשבים, רסיסים של גשם
התחילו לרדת, היא פרסה את ידיה כמחבקת את האדמה "אני רוצה
להישאר" היא אמרה חלושות.
דיאנה רק עמדה שם בצד, עם דמעות בעיניים. היא לא יכולה להודות,
שהיא רוצה את אותו הדבר.