אחרי המסיבה המשעממת ישר נזרקתי במיטה.
למחרת כשקמתי בבוקר הסתכלתי לי סתם בלוח השנה וראיתי שבעוד
יומיים כבר חוזרים לבית הספר, מבלי שבכלל שמתי לב שעבר החופש.
רציתי לקפוץ משמחה, סוף כל סוף יהיו לי תשובות לכל השאלות
שכל-כך הטרידו אותי בחופש: "האם ישנם ילדים חדשים בכיתתנו? איך
הם נראים? האם הם נחמדים?" ועוד הרבה שאלות שלא מצאתי להן
תשובות...
כשאכלתי ארוחת בוקר שמעתי את אחי אומר לאמא שהוא רוצה לשנות את
הלוק לפני החזרה לבית ספר. פתאום רציתי לנשק אותו ולחבק אותו
בכל כוחי, זה מה שאני צריכה, אסור לי לקחת סיכונים, לא משנה מי
יצטרף לכיתתנו אני חייבת להיות מוכנה במראה ובמחשבה למצב של
התאהבות, אני כבר חייבת למצוא לי מישהו חמוד להיות איתו. לכל
ילדי הכיתה כמעט יש כבר חבר/ה ורק אני לבד. בחיים לא היה לי
חבר, אולי רק בגן...
תוך כדי מחשבותיי שמעתי פתאום מישהו מדבר אלי. "יעל? כדור הארץ
לעל... אנחנו לפני נחיתה... הלו מישהו שומע?" "מה?" ישר
שאלתי... "איפה היית עד עכשיו? בחלל? שעות שאני מדברת
אלייך..." זאת היתה אמא. "אה, לא, פשוט חשבתי לי... אני יכולה
ללכת לקניון להסתפר היום?" שאלתי, "אין בעיה... תיסעי עם אחיך,
הוא גם נוסע." "טוב. תודה אמא." "בבקשה... קחי לך כסף מהארנק
שלי."
ישר הלכתי לחדר שלי והתקשרתי למיכל. "הלו, מיכל, תגידי בא לך
לבוא איתי היום לקניון? אני רוצה להסתפר..." "סבבה! מי מסיע?"
"אח שלי... תבואי לבית שלי בחמש ומכאן ניסע." "טוב... ביי",
מיכל אמרה וניתקה.
ואז שוב פעם שקעתי במחשבות. איך להסתפר? אולי מדורג? לא, בעצם
כל הבנות בכיתה כבר מסופרות מדורג... אז מה אני אעשה???