עוד ערב משעמם הגיע. שוב אמא שלי תקרא לי למעלה לאכול. שוב
החברים שלי יציעו לצאת לפאב המקומי, לשבת ולשתות קצת. שוב אני
אחזור הביתה שיכור ולא עייף ואקרא ספר עד הבוקר, אתעורר
בצהריים ואלך לעבוד. איזו דרך מבחילה להעביר את הקיץ, בייחוד
כשזו תקופה שלפני-גיוס. די. נמאס לי. צריך שינוי כלשהו.
קפצתי לבנק ומשכתי את כל הכסף שחסכתי הקיץ. ארזתי את כל הדברים
שלי, ולקחתי את הטיסה הראשונה לאמסטרדם.
אם אין ביכולתי להשיג לעצמי חיים מאושרים כאן, לפחות אני אתן
לגראס לעשות את זה שם.

השעה הייתה שלוש לפנות בוקר, והשמים נראו כאילו הלילה תקע בהן
יתד והחליט להישאר לנצח, מבלי לתת ליום לכבוש אותם מחדש בשעות
הקרובות.
הגעתי לשדה התעופה בדיוק בזמן. הטיסה שלי עמדה לעזוב בעוד דקות
ספורות ולי לא נותרה דקה להסתובב בדיוטי-פרי. מצויין. בדיוק
כפי שתכננתי. אני לא אתפתה לקנות שטויות מפאת חוסר זמן, וכך
יהיו לי יותר מזומנים לרכישת סמים אם וכאשר אגיע ליעד.

עליתי למטוס, ולדאבוני הדיילת לא הייתה כמו אלו שמופיעות
בספריית סרטי הפורנו שהותרתי מאחורי בבית. היא הייתה דוחה
באופן יוצא-דופן, ושמנה כל כך, עד שתהיתי לעצמי אם יתכן שהיא
מתגוררת במטוס מפאת חוסר אפשרות לצאת ממנו. כן, ללא ספק,
הנהנתי לעצמי. אין פתח במטוס אשר מסוגל לעלות על היקפה
עצום-המימדים.

בעוד אני נותן לזכרוני לנדוד אל הדיילות החביבות מקלטות
הוידאו, משהו הסיח את דעתי.
דלתות המטוס נפתחו, ומטר ושבעים של סקסיות שופעת וחיננית נשפכו
מהן. היא הייתה ג'ינג'ית אדומה, לבושה בחולצה אדומה צמודה עם
פוש-אפ, שגרם לחזה שלה להיראות כאילו הוא עומד לקפוץ עליך כל
רגע. ארשת פניה מעט רצינית. היא מתקרבת אליי, בוהה בי, מביטה
אל מעבר לכתפי. יש בתנוחת הראש, במבט, יותר משמץ של יהירות.
"25..?" אמרה אליי במבט הסקסי-רציני הזה שלה.
"האמת שאני בן 22... אבל בוגר לפחות כמו בן 27. וחוץ מזה, מי
מייחס היום חשיבות להפרשי גילאים קטנים שכאלה... זה לא
משמעותי."
"מה!?" היא נראתה מבולבלת לחלוטין, "המושב, הוא מספר 25, נכון?
אפשר לשבת..?"
"מה? אה... אה... כן... כ...כככ... כמובן", אמרתי, בעודי מזיז
את התיק ומאדים כמו עגבניה שיצאה כרגע מאפייה בגריל.
"תודה", אמרה תוך כדי שהיא טופחת קלות על המושב כדי לנקותו
מאבק, והתיישבה.

הקברניט יצא מתאו, יחד עם עוגיפלצת (השם שהענקתי בחיבה לדיילת
ההיא), והם נתנו בקצרה הוראות טיסה, הפעילו סרט, והמטוס
המריא.
השעה הראשונה עברה בשתיקה מוחלטת. אני צפיתי בסרט, שהיה מעניין
בדיוק כמו תכנית דוקומנטרית על דרכי ההזדווגות של
לטאות-זימבבואאיות-חדות-ראש בערוץ שמונה. היא קראה עיתון כלשהו
של נשים, לא זוכר בדיוק איזה.
בשלב כלשהו הייתי חייב לחתוך את הדממה הזו. "פעם ראשונה שלך
באמסטרדם?" שאלתי.
היא נראתה מבולבלת, כאילו הייתה מרוכזת בעיתון בכל כוחה
והיכיתי בגונג ליד האוזן שלה. "האמת שלא..." היא הסבה את המבט
אליי, "יש לי שם משפחה, ואני עושה את הטיסות האלו הרבה", והסבה
את המבט בחזרה לעיתון.

היא לא נראתה יותר מדי כמי שמשתפת פעולה, אבל אני החלטתי
להתעקש.
"אז עכשיו שאת יודעת את הגיל שלי..." אמרתי בעודי מקווה שהיא
לא תגלה שאני בכלל בן 19, "אפשר לדעת את שלך..?" הוספתי חיוך.
"21", גילגלה בקור, מבלי להגניב אליי מבט.
"נעים מאוד, אני רון..." סיננתי בהססנות.
"דיקלה", רטנה בלחש, כאילו בעצם השימוש בטון הזה היא מבקשת
שאני ארד ממנה כבר.
החלטתי למתוח עוד קצת את החוט, אולי בכל זאת... "אז את טסה
לבד..?"
"אוקיי! כן. אני טסה לבד. אני רווקה. לא, לא עשיתי צבא. לא,
אני לא מחפשת חבר. אני ממלצרת כרגע למחייתי, ואין לי תכניות
מיוחדות לעתיד. בכל הקשור לסקס אני פתוחה, החל מבליעות ועד סקס
אנאלי. החבר האחרון שהיה לי ברח כי עשיתי לו שעווה בתחת מבלי
לשאול אותו בזמן שהוא ישן. מצטערת, השיער הזה הפריע לי שם. אני
מאוד לא יציבה. הפסיכולוג שלי טוען לנוירוזות קלות פה ושם.
לדעתי הן לא כאלה קלות. אני ממש לא בקטע של להכיר אנשים חדשים.
אני מצטערת שאנחנו נמצאים כרגע במטוס, מה שמונע ממך לקום
וללכת, אבל אל דאגה, הטיסה לא כזו ארוכה."

בהלה ביתקה את העורקים מלבי וכרכה אותם לצניפה סבוכה בבטני.
נדרשו לי עוד כמה שניות לצאת מההלם ולסגור את הפה. "אא...
אני..."
"כן, אני יודעת. אתה בחור נחמד ורומנטי. מתחשב מאוד. עדין, אבל
יודע להיות תוקפני כשנדרש. אחראי ומבין. כנה. עומד על שלך, אבל
יודע לוותר בדיוק כש... צריך. תותח במיטה ויודע לפנק. חלומה
הרטוב של כל אשה. למעשה, אם אני אסרב לפיתוייך אני אפספס את
הזדמנות חיי, אז כדאי שאני פשוט אתן לך כתובת וטלפון, לפני
שיהיה מאוחר מדי."

אני חושב ששתקתי עד סוף הטיסה. לפחות עד הצרחה הקטנה שנתתי
כשפגשתי את פניה של הדיילת עוגיפלצת ממרחק אפס, בעודה מעירה
אותי משינה.
"אדוני, אנחנו נוחתים."
"ממ... כן", סיננתי מבעד למעטה העייפות שאפף אותי. ניסיתי לרגע
להיזכר, איזה חלום מוזר היה לי...
התיישרתי ופתחתי פחית שתיה, ובעודי מוזג לכוס הפניתי מבט אל
עבר חברתי האדמונית והאכזרית למושב. קיבינימט, היא כל כך
מדהימה. היא הייתה חייבת להיות פסיכית?
"היי..." היא חייכה אליי, "סוף סוף נזכרת להתעורר, כל הטיסה
ישנת ולא היה לי עם מי לדבר."
הלם קל אחז בי.
"היי... כן, והיה לי גם חלום די מוזר.. אני חושב. אני רואה
שכבר הגענו."
"כן, מעניין איך אמסטרדם, פעם ראשונה שאני כאן. נסעתי לטיול
הזה לבד, לפני הגיוס. מפחיד קצת לנסוע למדינה זרה לבד כשאתה רק
בן 18 וחצי... אבל החלטתי לנסות בכל זאת, בתקווה להכיר אנשים
חדשים", אמרה ביתר-התלהבות.
בלעתי את הרוק בכבדות, מנסה להטמיע את מה שזה עתה קרה כאן.
"אהא... זה תמיד נחמד להכיר אנשים חדשים."
"כן, אז מה איתך? גם פעם ראשונה פה? אגב, עוד לא אמרת לי את
השם שלך..."
"אה נכון, רון, נעים מאוד", נראיתי מעט מהורהר.
"היי, אני דיקלה", אמרה בחייכנות.
"דיקלה?" השתוממתי, בעודי מנסה לחשב את הסיכויים. "מה את
אומרת... דווקא לא מתאים לך דיקלה."
"באמת?" צחקה, "ועל סמך מה אתה אומר את זה?"
"תסמכי עליי..." חייכתי, "חלומות לא משקרים."