[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







סיגל מוזס
/
המלאך השומר שלי

אני זוכרת את המתנה שהבאת לי ליום ההולדת ה-15 שלי. חמסה
יפיפייה עשויה מכסף ומשובצת באבנים בצבע תכלת בהיר. הצמדת
לאריזה פתק. המילים שכתבת הגדירו בדיוק את מערכת היחסים שלנו.
את הייחוד שבה, את היופי. אותנו.
"הכל, הכל, רק כדי לשמור עלייך".
כשנכנסת הביתה והבאת לי את המתנה, ביקשת שאפתח אותה כשאהיה
לבד. השארת אותי סקרנית כל הערב.
אני לא כל כך יודעת מה גרם לי להיזכר בתקופה הזו כי עבר המון
זמן ואנחנו גם לא מדברים יותר.
אולי כי רציתי להחזיר אותה. להחזיר אותך לחיים שלי.
הכרנו עוד כשהיינו בגן.
לא כל כך דיברנו כי זו התקופה שבנות מסתובבות עם בנות ובנים עם
בנים וגם אם הייתה נוצרת שיחה זה רק בשביל לבקש צבע פנדה או
עוד פרוסה עם שוקולד "השחר".
היינו נפגשים מדי פעם בארגז החול, אבל לא יותר מזה.
ואז עלינו יחד לכיתה א'.
לא ישבנו אחד ליד השני כמו בסרט אמריקאי קלאסי אבל היה לנו את
החיבור הזה. החיבור הזה שאומר שנעבור הרבה דברים יחד. זה היה
משהו באוויר. עד היום זה לא כל כך מובן לי.
היינו החברים הכי טובים. גרנו אחד ליד השני אז זה בכלל היה
מושלם. ממש שלוש דקות הליכה לא כולל את ה-2.5 דקות של לעלות
במעלית ולצלצל בפעמון עד שתבוא לפתוח. אני זוכרת שלקחתי
סטופר.
עכשיו כשאני חושבת על זה אני לא יכולה שלא לחייך.
אתה זוכר איך היינו רבים? על הדברים הכי קטנים ומטופשים
שבעולם. היינו מתהלכים שבוע שלם עם פרצופים כועסים ושולחים אחד
לשני מבטי זימה. אבל תמיד היינו משלימים. כי זה אנחנו. אני
ואתה.

אתה יודע במה פתאום נזכרתי? שישבנו בחדר שלך באחד מימי החופש
הגדול וזרקנו את הכדורסל הכתום הקטן שלך לסל שהיה מודבק לארון
שלך. שנינו היינו משוגעים על כדורסל. אני עדיין.
אני זוכרת שאמרת שאתה מצטער על הבלגן ואני פשוט הסתכלתי עליך
וחייכתי ואז שנינו התחלנו לצחוק. מהצחוק המתגלגל הזה שלוקח לו
משהו כמו חמש דקות להפסק ויוצאים ממנו עם כאב בטן ואפילו קצת
רטוב בעיניים.

אז הגיעה התקופה של לפני התיכון. הפעם הראשונה ששרשרת החוויות
שלנו יחד נפסקת. אתה הולך למקום אחד, אני לאחר. זה היה מוזר
לי.
בהתחלה היינו מדברים כמו תמיד. אני זוכרת אפילו שהתווכחתי אתך
שתעבור כבר לתיכון שלי ואתה אמרת שאתה רוצה. סיפרת לי על
האנשים שם, על החברים שהכרת. גם אני סיפרתי.
אפילו נפגשנו כמה פעמים.
לאט לאט התחלנו להתרחק ואפילו דיברנו בטלפון אחת ל...

אני זוכרת את הריב האחרון שלנו. הוא לא היה חביב.
כעסתי עליך כי לא יכולת לראות מבעד לדברים.
חשבת שאני רוצה ברעתך.
ניסיתי להסביר את עצמי ואתה חשבת שאתה היחיד שצודק.
"אידיוט שמרוכז רק בעצמו", ככה קראתי לך.
ומאז -
כמו שני אנשים זרים שלא בילו את רוב החיים שלהם יחד.


ועכשיו, בדיוק היום חזרתי מהבסיס הביתה אחרי שסגרתי שבת
והחלטתי לסדר את החדר.
מצאתי את החמסה שלך. ואת הפתק שהיה מחובר אליה ותהיתי לעצמי מה
קורה אתך, איך אתה מרגיש, האם אתה מאושר, האם אתה נזכר כמוני
לפעמים.

קראתי לך אחי הגדול. והייתי אחותך הקטנה.
אולי אתה עדיין שומר עליי.
פשוט מרחוק.


אני מאמינה שניפגש שוב.


09.06.05







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
רק שתדעו שדורון
שפר לא כזה טוב
בסטנגה


תרומה לבמה




בבמה מאז 18/6/05 16:20
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
סיגל מוזס

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה