בס"ד שבת  15.30   25.06.05

חמדתי לצון. לצון נופל על לצון. כפל הלשון, ולשון נופל על
לשון.
תקראו לזה איך שאתם רוצים.    
משלוח פרחים ליום נשואים לקחתי על עצמי לשלוח.
יידעתי את אחותי. ובקולה הדידקטי, מורה או לא מורה? "כל הכבוד,
לך" היא אמרה וחזרה "כל הכבוד לך, אני שכחתי לגמרי, בלחץ סיום
השנה..." הוסיפה ושאלה: "אני אגיד לאח שלנו, או את תתקשרי...?"

"אני אתקשר ואגיד לו, זה בסדר..." עניתי.
נופת צופים אמנם, אבל למה לתת לה כל הזמן פריסת דרך לעשות את
מה שאני יכולה גם? ולקחת ממני את הקשר הקטן הזה עם אח שלי?
"כן, בהחלט, תזמיני ותגידי לי מה..." הוא ענה לי מיד.
הלכתי לחנות הפרחים מבעוד יום, כי כך הזדמן לי.
שוקולד גם תוסיפי, אמרה לי היא.
אפשר לעשות הזמנה גם לעוד שנה, אמרו לי ב"זר פור יו" שם
ביקשתני אחותי לבצע את ההזמה.
הוסיפה היא, וביקשה: לא הרבה ירק, ואם אפשר שיהיה מצבור פרחים
דומים ולא שונים זה מזה.
ברוחב לב הסכמתי עם בקשותיה.
הרחתי את החנות.  בדקתי זרים מוכנים. גם חוברת פתאום הגיע
לידי, לראות זרים למיניהם. זרמתי עם הריח, קבלתי ברוח טובה
הצעות מהצעות שונות, וכן תרמתי את עצותיה של אחותי.
אחרי יגיעות, התלבטתי בין שני זרים. אחד צבעיו בורדו וורוד,
השני מתהדר בסגוליותו, אבל פרחיו שונים. הרבה ירק לא היה בו,
אבל היו בו מספר יריעות קטנות של בד סגול, לתפארת מדינת
ישראל.
החלטתי עליו. ואז לא ידעתי שהוא נקרא, איך לא: "ים של אהבה".
ועכשיו לשוקולד. אה... זה בתשלום? ואני חשבתי שזו תוספת... לא
נורא. והרי אנחנו נחלוק בתשלום בסופו של דבר.
אבל רגע, אמא תגיד ששוקולד זה משמין.
אז אבחר קופסה לא גדולה ולא יקרה. 15 שקל לקופסה קטנה זה מספיק
זול?
זה הזול ביותר בחנות.
ואראה כי טוב. ואמשיך בתכנון.
שאלוני המוכרים על ברכה. ועד אותו רגע פרח אמנם נכנס, אך מיד
פרח מזיכרוני, כברכה.
ברכה כזו או כזו? או פתק הבית, את רוצה? ולקחתי את פיתקית
הבית.
כתב ידי כשהוא נכתב ללא מחשבה תחילה, הוא די זריז ומהיר, לא
תמיד מובן לי, והוא לא כתב "יפה".
הוא כתב של זרימה, כתב ספונטאני שלא חושב על רושם ומיפוי עצמות
מיותרות.
הפעם, אמרתי לעצמי, אחמוד לצון.
אכתוב בכתב    
מ ס ו ד ר,   א י ט י,   ל א    א ח ב ו ר   א ו ת י ו ת,  
ו א ח ש ו ב    ב נ א ל י ת    ע ל   ב ר כ ה   ל ב ר ך.
כתבתי בכתב יד איטי, כל אות ואות במודעות גדולה, שתהיה מובנת
וכאילו לא אני כתבתי.
שאמא לא תזהה את כתב ידי, ותגיד: "אה... זו היא..." (גם אם לא
תגיד בפועל, זו תהיה מחשבתה הראשונה... כמובן, כמובן... ימותו
המלעיזים...).
את שמות שלושתנו כתבתי בסדר גילים הפוך. כשאחי הקטן (חחח...
כבר בן 44) הראשון, אחותי האמצעית (תמיד היא אמצעית) ואני
האחרונה.
הכל כדי שאמא תחשוב שלא אני זו שביצעתי את ההזמנה. (כאילו מה,
כאילו  דה כזה, פוחדת אני פתאום? כן, פוחדת, נמאס לי להיות
מטרה לחיצים).
כתב ידי אכן היה כתב מסודר, כל אות נפרדת מחברתה, והוספתי גם
את הנכדים.
למחרת התבצעה ההזמנה כמצופה.
אבא שואל: את כתבת את הברכה? זה כתב של מורה, חשבתי שהאמצעית
כתבה.
ואני פתאום הבנתי. לצון אמנם חמדתי אבל תובנה שלמה נבונותו.
תמיד ישרה היא דרכי. למסכות מעולם לא נזקקת אני.
אך אחותי, קבעה לה למסכה את קולה הדידקטי וכתב יד של מורה.

אז ככה אדם בעצם עושה לו מסכות להסתתר מאחוריהן. וכל כך למה?
כי הוא רואה את היחס שהזולת מקבל, וכהגנה ופילוס דרך, יחבוש נא
מסכה, ויתנהל הוא בעולם כפי המצופה, אך לא כפי הצופה.
ואני לעולם אינני רוצה לנהוג כמצופה.  
כי אחרת איפה אני? איך אוציא לחופשי את עצמי, איך אמשיך לחיות
כשאני נעולה מאחורי סורג ובריח של מצופים ומצופות?
אז הנה לך אמא יקרה. יש לך את אשר בקשת. יש לך בת אחת שהיא לא
מצופה, ולכן אינך יכולה להתמודד מולה.
לעומת זאת יש לך ילדה אחרת, מצופה גם מצופה. אך היא נעולה
מאחורי מסיכות, ואיש אינו יודע כי את עצמה היא אינה מוציאה
לחופשי. וכך עם זרים תמיד "בנעלי עקב"  היא מתהלכת. מילים שלא
אומרות דבר היא אומרת.
אך כניסה חופשית יש לה גם יש לה. לאן? למשפחת אחי הקטן, למשל.

כי באנשים צריך לעבוד ולהשקיע, צריך לדעת לארח.
אז עם האח הקטן ומשפחתו היא משקיעה, ועובדת, ולכן על קשר
שומרת.
ולכן פתאום עם הגיסות היא מדברת.
אני מסתכלת מהצד ולא מבינה.
למה אני צריכה "לעבוד" ו"להשקיע". הרי אם שני צדדים מעוניינים,
נעים לשוחח וכו', אז מדברים. למה צריך לעבוד ולהשקיע, שבמילים
אחרות זה להתחנף. כי הרי אם אני עובדת כדי שהוא/היא ירצו להיות
איתי זה התחנפות. אם הקשר הוא לא דו צדדי, אז מה הקטע?
אבי נידב לי מידע זה כשהוא שאל אותה, למה אותי היא לא משתפת.
זו הייתה תשובתה. יותר לא העז לשאול.

ואני שוב מסתכלת ומתוסכלת. כי אני זוכרת כשאני דברתי, ושוחחתי
והשתדלתי, תשובה אחת תמיד קבלתי: "כמה את מדברת? למה את
נדחפת?".
באותו רגע לא ידעתי לומר לו, לאבי, את זאת. אולי עוד אענה לו
על כך.
העניין הוא, שכשמתחילים לשוחח על כך זה עובר לפסים של וויכוח.

ואז אני נזכרת, שבעצם אני למדתי לשוחח אצל מטפלת אלטרנטיבית.
למדתי אצלה שמותר לברר דברים, וזה לא אומר שזה מלחמה, ריב, או
וויכוח.
אני מוסיפה ומסבירה לעצמי, כי אם הייתי צריכה ללמוד במודע,
עניין פשוט כזה, אז במשפחה אצלנו, משהו לא בסדר, לא אצלי.
כי הרי המשפחה הגרעינית היא העולם שממנו לומד התינוק. אז אני
למדתי והשתחררתי אבל הם לא.
כי עובדה שעם אחותי אי אפשר לברר דבר. במעט המקרים לאחרונה,
שבאופן טבעי רציתי לעשות זאת, היא פשוט שתקה. לא ענתה.
גם לשאלתי: "למה לא הערת על כך אז, כשזה היה רלוונטי..." גם על
זה היא לא ענתה.
והשתיקה הרועמת הזו, היא שהופכת את הקערה על פיה. ומברור דברים
בצורה בוגרת וטבעית, הופכים הדברים למלחמת גושים.

ואת זה היא למדה מאמא, שידעה לשתוק ולשתוק.

אז מסתם רצון לחמוד לצון, יצאה לי תובנה מאלפת חושים.