זו כבר הפעם המיליון שאני פוגעת בך,
את עדיין לא מוציאה מילה.
את שומרת הכל בפנים,
עד הצעקה הבאה.

את לא כועסת, לא רוטנת,
את כבר רגילה לצעקות.
ואת כבר יודעת שאין מה לעשות.

אני מנסה לשנות את דרך חיי,
מנסה לא לחיות על הקצה.
אבל הרגע משתלט,
ואת נודמת,
אל מול הכעס שבעיניי.

ואני פשוט לא מבינה
את הרגע שבו אני מרגישה
זעם בלתי נשלט,
שיוצא עלייך, בלי-כוונה.
רק כי את בהישג-יד.

אני לא יודעת איך לבקש סליחה.
את אומרת לי שהתרגלת.







3.6.05           מוקדש לאימי