כבר סיכמנו מזמן שאין לכך סיבה.
את זוכרת, את לא סתם בחורה.
את היית ונשארת, אותה בובת חרסינה מהממת.
כמו כל בובת חרסינה, קליפה קשה אך קרה וחלולה מבפנים, להניח את
ידי על לחייך ולנשוק לך קלות.
מה חשבת, שאני עד כדי כך עיוור?! שאני לא אקלוט?!
קשה לי, אני סתם, מפה הולך, רק לבד, את יכולה להמשיך לחכות,
אבל אני מעדיף לחיות באשליות, חיים שלמים כשעיניי עצומות, רק
שם אני מצליח באמת ליהנות, רוח קלילה ואת כבר אינך עדינה.
מפלצת ירוקה עם אותן עיניים חלולות, מנסה להרוס לי את החלומות,
סיוטים קשים, האם זה שווה להפסיד בשביל זה הכל בחיים, תחשבי
קדימה, אל תתקעי מאחור, גם ככה אין לך בשביל מה לחזור.

רומן אסור, שלא היה שווה את זה, את אחת יותר מדי.
אנשים שהיו שם, כבר עזבו, ומה איתנו, נשארנו לבד, כמו תמיד. גם
כשהיינו ביחד זה לא ממש היה מיוחד. השאלה לאן מכאן, מהדהדת לי
בראש כל הזמן, ואת ממשיכה להטיח האשמות כאילו שזה משנה מה עוד
הולך לקרות.

פנים יפות שנשבו ונשברו, מוות בלי גאולה, והכל הקרבה, אבל
בשביל מה, בשביל מה? כולם עושים מה שכולם אומרים, גם את איתם,
הולכת עם העדר, רק לא שיראו שאת פגועה, כי אז איש לא יקבלך
חזרה.
אז קדימה, אל תקומי עם כולם, לכי לישון, אל תקומי, חזרי לשם.
תמשיכי לחיות בחלומות, אשליות, אל תתעוררי לכל הצעקות, אל
תאמיני לדבר שתראי, אל תאמיני לאמת - תאמיני רק לי.