לוקחת מטלית ומנגבת.
"לעזאזל" הפטרתי. כמויות אדירות של דם שעד לפני רגע זרמו
בעורקיי, פעמו ופעפעו במחזוריות אין סוף, מוטלים חסרי חיים על
רצפת הטראצו הקרה. כתמי דם, מוכתמים בפלסמה אנושית.
הו הכאב, אני צועקת מבעד להבעת המוות שעטו פניי.
רגע, מה זה...? אוי, שיט, אני עוד חיה.

התעשתות.
מדדה עצמי לחדר האמבטיה, מותירה מאחורי שלוליות אדמומיות
מהולות באיי.קיו שגם ככה מעולם לא הרקיע לשחקים (לא מבחינתי
בכל אופן) ומצליחה בקושי להגיע אל ארון התרופות שתליתי רק לפני
יומיים מעל לכיור. מושכת לכיוון שלי, הוא נופל והמראה שלו
נשברת. שבע שנים של מזל רע. אבל מה אכפת לי, בעוד שתי דקות
ממילא אעזוב את עולם החיים, אז מה כבר יש לי להפסיד ?
מפזרת את תוכן קופסאות הכדורים על הרצפה, משתדלת שלא יגעו בדם,
המטרה פה היא לאבד כמה שיותר ולא להחזיר לגוף. אחת, שתיים,
שלוש... שבע עשרה, שמונה עשרה.. עשרים ותשע, שלושים, שלושים
ו..מה זה? חצי כדור? שלושים וחצי. שלושים וחצי כדורים. שוב
מדדה עצמי לכיוון המטבח, לוקחת כוס מים (כי זה הרי מסוכן לערבב
כדורים עם אלכוהול) מניחה את הכדורים בפה וגומעת את המים
בשקיקה. עוברת דקה, שתיים, שלוש. חמש ושבע דקות.
אני עוד נושמת.
טוב, הגיע הזמן לנקוט פעולה חריפה יותר, אני נוזפת בעצמי. נמאס
לי לדדות. קמה, מתייצבת עם שתי הרגליים והולכת שוב לכיוון חדר
האמבטיה.
לעזאזל ! אין סכיני גילוח..
עוברת לחדר השינה שלי. הוא כ"כ יפה בשעה הזו של הבוקר, קרני
השמש הראשונות רק החלו להפציע ומבעד לחלון חדרי אני יכולה
להבחין בקרן אור חלושה שחודרת את הזכוכית ומתיישבת בשיא חוצפה
על המיטה שלי.
פשפשתי בקופסת התפירה שלי. מצאתי ! צעקתי בהתרגשות פנימית
והרגשתי איך הדם שבגופי פורץ החוצה מבעד לפצעים הפתוחים, מלא
באדרנלין. לקחתי את הסכין היפאנית שלי, עצמתי עיניי וחתכתי את
הוורידים בשתי הידיים. קודם בימין, כמחאה פוליטית ואז את
שמאל.
נשכבתי על השטיח הלבן. הדם טפטף מידיי הלבנבנות היישר על השטיח
והכתים אותו. טיפה אחר טיפה, כל אחת מהולה בעצב ואושר, שמחה
וכעס, קנאה ואהבה.

ראבאק ! כבר עשרים דקות אני יושבת פה, שתי יריות בראש, שלושים
(וחצי) כדורים וארבעה חתכים (שלושה בימין ואחד בשמאל) לעומק
הוריד. וכלום !

בשלב מסוים, אחרי שנכשלתי בניסיון לתלות עצמי, שכן הרגליים שלי
לא הפסיקו לדגדג את הרצפה, נשבר לי והחלטתי לגאול את עצמי
מייסורי ספק חיים ספק מוות הללו. אז חייגתי למוקד האזורי
ודיווחתי על אישה לבנה, במצוקה.
הדקות שבאו לאחר מכן היו קריטיות. חיכיתי לאמבולנס שעות על גבי
שעות. לבסוף מתתי משעמום.

חבל, דווקא אהבתי את המראה ההיא.