היגון שלה התבטא בחוכמה שנפלטה ממנה,
איש מעולם לא הצליח להסיר ממנה את הוילון השחור שעטף אותה,
מדי פעם מצאו בו חורים קטנים והציצו פנימה אך היא תמיד תפרה
אותם מחדש.

יום אחד הכריזה על הרמת הוילון, כסמל לחיה החדשים שיצרה
לעצמה,
שם נוצץ, כותרת חדשה ובשבילה זו התחלה,
היא עמדה על הבמה וברגע שהקהל שתק והפסיק בבקשותיו להדרן
שלא החל עדיין
והחלה לדבר...

בין האנשים וההמון הוא צפה בה ממרחק בטוח ושמר עליה
על כל תנועותיה שלא תפגע ולא תפגע...
חייך ובכה.
כסיימה לשאת את דבריה ומחיאות הכפייה נשמעו ברקע,
שמה לב במתרחש אך כבר היה מאוחר מדי ונותר לה
רק צילו...

עמדה שם,
חייכה בעודה מאזינה בשנית למחיאות הכפייה,
חיוך צבוע חיוך כנה.
הביטה להם בעיניים בעוד הם קמים וחולקים לה כבוד,
והיא מחייכת.

עומדת שם ומחייכת לה בשלווה גמורה,
הם מתחילים להתבלל, הרוגע שלה החיוך הזה שלה מתעתע.
ירדה מן הבמה והתשואות עדיין לא פסקו,
בעודה צועדת במדרגות חיפשה אותו, אך לא מצאה.

היא הרגישה אותו שם ידעה שהוא איתה, אך לא שם כעת גם את צילו
היא לא ראתה,
רק תחושה חזקה שליוותה אותה.