יצאת מהספר וליטפת אותי ברכות ועונג. כבר יכולתי לזהות את הצעד
הבא כשנגעת במתיקות בשפתייך שנחו על שלי, בפעם המאה. קיוויתי
שאולי הפעם אקום ממקומי ואברח משם, אבל כבר כבלת אותי בקורי
העכביש שלך.
זעקתי מייסורי האהבה ולחשתי לך מילות שנאה, בתקווה שתניחי לי
לנפשי ותתירי אותי מקסמך.
את שרביט הקסמים שלך שברתי בכעס כשראיתי שאת מנסה לקרוא את
מחשבותיי בעינייך. לעולם לא אתן לך שוב לקרוא אותי כספר פתוח,
כמו זה שבו את חיה. אני יודע שתמיד תנסי, ואני תמיד אסור ואברח
ואתבצר על מנת שלא תגיעי לעמקי נשמתי המתאבלת תחת אבק הייסורים
ממך.
את הכנפיים שקנית לי ליום ההולדת קרעתי לגזרים, כי ידעתי
שלעולם לא תתני לי לעוף איתך אל קברי הכאב שבמחשבותייך. ואילו
רק לרגע היית משילה את עור הנחש שלך ונותנת לי להיכנס לתוכך,
לא הייתי יכול. הקסם היה יורק עלי אש דרקונים של אגדות, ואת
היית הנסיכה שהייתה יושבת בחדרה ובוכה על שנסיכה לא היה חזק
מספיק להצילה.
דמעותייך זולגות על גבי כטפטוף של גשם, שהורדת בחוץ כדי שלא
אברח ממך.
עליתי על הסוס הלבן שחיכה לי מתחת לארמון לבך ודהרתי משם הרחק
אל ים הדמעות שלך.
האונייה חיכתה לי למרות שהסערה רק הלכה וגברה, ביחד עם דמעות
הגשם הכסופות שלך. אספתי אותן בידי וחיכיתי שיהפכו לזכוכיות
אהבה שלא תוכל לשרוד בינינו, אבל הן הפכו לאפר של אי הסכמה.
בלב הים מפלצת הנילוס טרחה לקום משנתה, זו ששימשה בימים כחיית
המחמד שלך ובלילות כשליח שבא לצוד את לבי בשביל אמך החורגת.
היא פתחה פיה והכירה לי את כל שיניה כשאכלה חצי מהאונייה שלי.

ידעתי שאין לי איך לברוח ממך. שחיתי לחוף הסליחות וחייכתי את
החיוך הכי גדול שפני סבלו. תפרתי את כנפיי, הדבקתי את שרביט
קסמייך ונשקתי לך בתשוקה גוברת. עפתי איתך מעל קברי מחשבותייך
ובכיתי כשקראת דרך עיניי את נשמתי ללא רחמים, קורעת את בגדיה
לאות אבל האהבה.
אולי אם היית נותנת לי רק פעם אחת לעבור את הסוסים השחורים
שמחופשים ללבנים, את המפלצת שלך ואפילו את האינסוף שבעולם
הפנטזיה שלך - הייתי חוזר אלייך עם חיוך שבור מסבל כלפייך, עם
בגדים קרועים ממלחמות עלייך, עם אהבה נצחית אלייך, ואולי אפילו
אמיתי.