(אני)
זה היה פורים, וידעתי שאני מוכנה לגרוע לכל.
נעמדתי מול המראה ואיפרתי את עצמי בחיוך שלא יימחק לכמה שעות
ארוכות. כששמתי לב שדמעותיי קיבלו חיים משלהן וניסו לפרוץ את
מנעוליהן דרך עיניי, עצמתי אותן חזק-חזק עד שהרגשתי שהכל מתחיל
לפרוש כנפיים ולברוח ממני.
התלבשתי בחולצת פסים בכל צבעי הקשת, וגם באיזו פאה ורדרדה
בשביל להשלים את המתיקות והתמימות שאבדו לי בדרך חזרה הביתה.
הוספתי לי נעליים ענקיות שכשאני דרכתי עליהן הן ניגנו לי
מנגינות של ילדים. אפילו מכנסיים שענקיים עליי בהמון מידות
ורצועות תכולות שהחזיקו אותם על מותניי במקום ליפול ממני ואולי
אף לברוח - כמו כולכם.

(הוא)
את נעמדת שם, מוכנה לגרוע מכל, ואני כבר רואה את הדמעות שתיכף
עומדות לפרוץ את שעריהן מעינייך. ניסיתי להתקרב אלייך, אולי
בשביל לתמוך בכאב שהצפת את עצמך בו, ואולי בעצם סתם חיפשתי את
רסיסי לבי שנשמרו כזכרונות מהימים של פעם.
שלחת ידך והרחקת אותי בעצימת עיניים שאמרה לי כי אינך רוצה
בחברתי שוב לעד. אז נשארתי שם, צופה בך מהצד, בתקווה שאולי
תשני את דעתך.
קברת את ראשך בין ידייך וייללת בבכי ללא כל תקנה, בזמן שהחזקת
את מכנסייך בכדי שלא ייפלו ממך.


(היא)
הוא יושב שם ומחזיק לה את היד, כי הוא יודע שהיום הוא הגרוע
מכל.
הוא מתאפר איתה באודם ובצלליות של ילדות בנות שלוש עשרה בתקווה
שרק תתן לו להתקרב אליה, ואף אפילו רק לפעם אחת. והיא - רק
מחזיקה את מכנסיה הגדולים עליה בכמה מידות בכדי שלא יפלו ממנה,
היא כל כך רזתה מאז הפרידה שלהם. את זרועותיה, המלאות בצלקות
שחרטה על עצמה בגללו, הוא יכל להקיף אפילו רק בשתי אצבעות.
עמדתי מהצד וחיכיתי שתתפוצץ הפצצה שהטלתי ביניהם.


(אני)
צרחתי את הצרחה הכי חזקה בשביל שהשקט שמסביב יפסיק לאפוף אותי
באופוריית דכאון, ואולי הוא בכל זאת יאמר לי את המלים שרציתי
לשמוע ממנו כבר מזמן. אם רק הייתי יכולה לשאת בקרבה שהחזקנו
בין אצבעותינו, לעולם לא הייתי אורזת את רגשותיי ועוזבת.


(הוא)
אם היא רק הייתה מפסיקה לצרוח ללא קול ומסכימה להצעותיי, הייתי
יכול לומר לה עד כמה אני אוהב אותה.


(היא)
היא זועקת עכשיו לזרועות מלטפות ואמרות אהבה רומנטיות, שלעולם
לא אתן להם לחלוק ביחד. אני מפזרת בועות סבון סביבו ורסיסי
זכוכיות סביבה, בתקווה שיחזור אלי והיא תושמד כפי שכולם ייחלו
לה.

היא כזאת מזוייפת.