מי אני?
אני אור, הבן, האח, הבן דוד, הנכד. אני ברמץ, שחקן התפקידים.
אני אור, המפיק מולטימדיה בבח"א 21. אני ברווז, מהטירונות. אני
הייתי אור ממד"א. אני החבר הטלפוני שמסתובב במועדון. הייתי אור
ה"חבר", הייתי אורוש ה"חבר", הייתי אור ה"חבר".
האם מישהו באמת מכיר אותי? אני טוען שלא. הפתעתי רבים כשעשיתי
דברים שלא ציפו להם. האם אני באמת מכיר את עצמי? אני טוען שכן.
עוד לא יצא לי שהפתעתי את עצמי.
אני אופטימי. אצלי הכל תמיד יסתדר, לא משנה כמה רע המצב יהיה,
וכך זה היה. אני אוהב שקט. שקט זה טוב, בכל המובנים שלו.
סקרנות מניעה אותי. ללא זה לא הייתי שורד כל כך הרבה.
למה זה מציק לי? אני מזוכיסט? מבחינה פיזית אולי במקצת אבל זה
אף פעם לא מדובר בזה. הרבה יותר עמוק.
כוח מהנה, אני אוהב כוח. ידע זה כוח, כוח זה כוח, מראה זה כוח,
שקרים זה כוח.
למה אני לא יודע להתבטא, היה יכול להיות הרבה יותר קל ככה. היה
יכול להיות יותר מהיר.
אני מרגיש שוב. פוגעים בי ואני מרגיש שוב. אני מניח שזה חיובי.
לא! אני יודע שזה חיובי, פעם הייתי חושב באופן סתמי שזה דבר
טוב אבל עכשיו אני מרגיש שוב ואני יודע שזה טוב, שזה חיובי.
אני לא מתבטא, אני שומר בפנים. אני נסגר ואנשים לא מבינים. איך
הם יכולים, אני לא אומר להם. הלב שלי, הנשמה שלי רוצה. היא סוף
סוף רוצה! ואני מתעלל בה. פעם היו לי מקומות לברוח אליהם אבל
אני הרסתי אותם בתקופתי, ועכשיו הם סתם עוד מקומות ששם אני גם
נפגע. אבל כן מצאתי מקלט, במקום האחרון שהייתי מחפש. אבל זה לא
מספיק. אני לא יכול במשך שלוש שנים להיות שם, ככה.
הידידים שלי, החברים שלי, מרגיש כל כך רחוק מהם. אף אחד לא
מבין.
ולמה? למה אני, שלא יכול להתבטא, שסגור, ששומר בפנים, מראה
לעולם את אוסף המחשבות האלה, את הקמצוץ. למה אני מוריד מכוחי
בכך שאני מראה לעולם חולשות שיש לי. למה אני משלה את עצמי
לחשוב שיש לי כל כך הרבה כוח, שאני "יותר טוב". אני באמת
מתנשא. זה לא טוב.
אני לא אחד שיודע לכתוב, אני גם לא יודע אפילו להתבטא בציורים
שלי. הכל עומד וחסר רגש.
יש סיבה שאני מגלה את הדברים האלה. חייב להיות, אולי קריאה
לעזרה, אולי זו אותה סקרנות לראות איך יגיבו, אם בכלל.
כאן אני מסיים בינתיים, תמשיכו בחייכם, אני יודע שזה מה שאני
הולך לעשות. אולי יום אחד...