צפצופים קצרים ודדמה.
בעצם לא, לא דממה... עוצם עיניים ושוקע, נבלע ברשרושים, רחשים
ולחישות של האינסוף.
אני רואה עצים המכופפים את ענפיהם תחת משבי רוח עזים; השלכת
מכסה אותי בגשם של צהוב, אדום וירוק. העצים נאנחים וגונחים,
נאבקים בכוחות הטבע, גורמים לרוח לילל ממאמץ.
גלים גבוהים גועשים ומעלים קצף, מתרגשים מהמפגש עם סלעי החוף.
אני מרגיש כיצד מי ים עוטפים את רגליי, העור מדגדג ושורף קלות
מהמגע עם המלח, האצבעות שוקעות בחול הרטוב.
הבהוב עדין של אורות קטנים על בד משי שחור, אפשר להסתכל על זה
שעות מבלי להתעייף... שוכב על גבי על הדשא ובוהה בשמיים.
צרצרים שרים לי מהשיחים את סימפוניית הלילה, מוסיפים את קולם
לצלילי החושך.
פותח את עיניי וממצמץ, מסונוור מהאור.
מניח את השפופרת ומנדנד בראשי.
למה את לא עונה?