עדי מולדן / מיתר קרוע |
מעתה, לא אוכל לשיר בקול גבוה.
אוכל רק להושיט יד, על קצות בהונותיי
ולשאוף להגיע
לקצה הקצה של הצוק
בו היא עומדת, כפופה ומנוונת,
מביטה מטה, בוחנת את העננים
הם כמו מזרנים רכים
מחכים לתנומתה
האחרונה.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|