אני מרגיש משהו שלא ניתן לתיאור.

ניסיתי לצייר את זה, אך בכל פעם קיבלתי ערבוביית צבעים וגוונים
שלא היה בה שום הגיון. גמרתי עפרונות, שפכתי צבע, קרעתי
והשחטתי הרבה בדים...

ניסיתי לפסל את זה, אך לבסוף יצא לי גוש א-סימטרי של חלקי גוף,
נוף וצורות גיאומטריות. שברתי פטישים, פוררתי אבנים לחול,
בזבזתי זמן לשווא...

ניסיתי לשיר את זה, אך קולי בגד בי ונפלטו צלילים מזויפים
שצרמו באוזן והעירו את השכנים. גרוני כאב, קולי הפך לצרוד,
נשתו הרבה כוסות תה...

ניסיתי לכתוב את זה, אך גיליתי עד כמה דל אוצר המילים שלי וכל
מה שקיבלתי לבסוף היה רצף מילים ומשפטים קטועים ולא ברורים.
גמגמתי, התבלבלתי, מילאתי פח בדפים מקומטים...

דמעתי...

לפתע, דרך הדמעות, כאשר כל העולם נראה מעוות ושונה, ראיתי
בבירור בכל אחת מיצירותיי את פנייך...
כה מוכרות, כה יפות, כה שלי...
האם זה באמת משנה שאני רואה זאת רק דרך הדמעות?
פתאום הבנתי שלתאר זאת ידעתי תמיד, אך לא לראות...

הרי מי אמר שלאהוב זה לא כואב...