הדלת נפתחה והזמן עצר...
השעונים המשיכו לתקתק, השמש המשיכה לנוע במרומים, העצים המשיכו
לצמוח, אך משהו השתנה... משהו, שאף אחד לא ציפה לו, התרחש.
הדלת נפתחה והזמן עצר...
המים המשיכו לזרום, הירח המשיך להאיר את הלילה, הרוח המשיכה
לנשוף, אך משהו השתבש... מישהו, שאף אחד לא ציפה לו, נולד טרם
זמנו.
הדלת נפתחה והזמן עצר...
עץ.
דלת עץ פשוטה.
דלת עץ פשוטה וישנה.
דלת עץ פשוטה, ישנה ובלויה.
קסם.
לא, גם קסם לא היה בה.
הדלת נפתחה והזמן עצר...
צעקה!!!
אך לא צעקת כאב.
אך לא צעקת זעם.
אך לא צעקת שנאה.
אך לא צעקת יגון.
צעקת חיים זאת הייתה.
צעקת חיים של אדם שנולד.
הדלת נפתחה והזמן עצר...
צעקה!!!
אך לא צעקת הפתעה.
אך לא צעקת שמחה.
אך לא צעקת אושר.
צעקת חיים זאת הייתה.
צעקת חיים של אדם שנולד טרם זמנו.
הדלת נפתחה והזמן עצר...
דלת העץ נפתחה מהרוח, חורקת ומייללת. כה ישנה, במיוחד לעומת
התינוק שזה עתה נולד, כה צעיר. הרוח לא עצרה ולו לרגע לכבוד
המאורע וכבר המשיכה לדרכה, לוקחת איתה, מרצונה החופשי, את קולו
של התינוק הבוכה, כדי להודיע לעולם על הוולדו.
לוקחת על עצמה את העול של להיות השליח.
שליח של שליח לעולם.
שליח שנשלח לעולם כדי להודיע על קיצו.
הדלת נפתחה והזמן עצר...
והתחיל זמן חדש...
זמן, אותו סופרים מהסוף...
זמן עם נקודת התחלה אך גם עם נקודת סיום...
זמן, שבסופו ניתן לשים נקודה...
זמן, שעליו לא יכתבו ספרים, ישירו שירים או יצלמו סרטים...
זמן, שאחריו לא יהיה כלום...
זמן, בו החיים לא יהיו...
הדלת נפתחה והזמן עצר...
והתינוק...
מה איתו?
תינוק הוא תינוק...
בוכה ומתפתל, רוצה לאכול ולישון...
והתינוק...
מה איתו?
תינוק הוא תינוק...
מחייך וצוחק, רוצה לשחק וליהנות...
וכל זה בלי לדעת איזו בשורה עליו להביא לעולם...
אבל מה לו, לתינוק, הצרות של העולם?
הדלת נפתחה והזמן עצר...
והתינוק?
התינוק...
חייך...