מישהו יודע מה זה לגדול בהרגשה שהוא כישלון?
אני יודעת... וזה לא דבר כל כך נחמד.
ככה זה כשיש לך אמא שלא מאמינה בך, אבא שלא מתענין
ואחים שלא כל כך שמים...
טוב, אז יש את החברות שעוזרות, יש את החבר שתומך,
אבל הדבר היחיד שבאמת אני רוצה, זה מילה טובה מאמא שאומרת לי
"ואי, אני כל כך גאה בך", מילה מאבא שאומר "כל הכבוד, ידעתי
שתצליחי."
למה אין לי את כל זה? למה תמיד כשאני באה ואומרת להם ציון
שקיבלתי הם עושים פרצוף, אוקי אז הבאתי 90 ולא 100... למה
המשפט היחידי שאני מקבלת מאמא זה "למה לא 100?"?
נמאס לי להרגיש שאני כישלון כל הזמן,
בזבזתי כל כך הרבה זמן בחיים שלי בשביל לגרום להם להתגאות בי,
אבל נמאס לי, עכשיו אני עושה דברים בשביל עצמי, לוקחת את עצמי
בידיים וכל דבר שאני עושה אני רוצה להיות גאה בו, אמא ואבא כבר
לא מענינים אותי, אני עושה את כל הדברים האלה בשביל עצמי,
בשביל להוכיח לעצמי שאני יכולה להיות יותר טובה מזה.
ובעצם כן, יש גם את הצד הזה שאני רוצה להוכיח להם שאני מצליחה
ושאני חכמה ושהם כן יכולים להתגאות בי, אבל למה כל הדברים האלה
כבר לא גורמים לי שמחה?
כבר לא מענין אותי אם הם גאים או אם הם שמחים בשבילי, לא אכפת
לי, כל דבר שאני עושה לא מספיק טוב בשבילם.
אני מתחילה לעשות דברים בשביל עצמי ולא בשביל אף אחד אחר,
כי "אם אין אני לי, מי לי?"