לקחתי מונית
"לתחנת רכבתי בית יהושע בבקשה"
"15 ש"ח"
"בבקשה"
באמת שלא הייתה לי בעיה לשלם...פעם אחרונה בחיי...
"נהג עצור פה בבקשה"
"גברת, את בטוחה? יש פה רק פסים..."
"כן"
"או קיי"
"תודה, שלום"
הלכתי כמה קילומטרים בשביל של פסי הרכבת, כשבתיקי אזיקים, חבל,
ודיסקמן.
שמעתי מוזיקה ממש חזק עד שהתעייפתי והתיישבתי.
מאחר וזו הייתה שעת צהריים, הייתי עייפה, והחלטתי ללכת לישון.
הוצאתי מתיקי את האזיקים והחבל, שמתי את האזיקים, כשאזיק אחד
בידי והשני מחובר לפס רכבת, ועם החבל קשרתי את רגליי לפסים, עם
היד שנותרה לי כיסיתי את עיניי עם הבנדנה שהייתה לראשי, הגבהתי
מעט את הדיסקמן, ונישכבתי ככה על הפסים...נראה לי שהייתי שם לא
יותר מחמש או עשר דקות עד שהרגשתי רעד בכל הפסים, שיערתי
שהרכבת תיכף מגיעה.
איגרפתי את ידיי, הצמדתי את ראשי לפסים, עצמתי את עיניי, למרות
שגם ככה לא ראיתי כלום, הייתי מרוכזת בשיר "רוצים ללכת
מכאן....עכשיו מעונן..."
ופתאום, הרגשתי כמו באמצע לופ של רכבת הרים בלונה פארק,
ואז....לא הרגשתי כלום....

כמה שאני מקווה שזה יהיה אמיתי...
אתם לעולם לא תדעו....