בלילה יותר קל לחצות קווים אדומים,
לא רואים אותם בחושך.
כל הנתיבים נפתחים אז,
קוראים לך להישאר
ולאחסן את השינה הנכספת שלך במזוודה שלא מגיעה ליעודה
עכשיו
השקט באישיות הסוחפת שלו (ככה הוא מתגלה אלייך)
מרחיב את העולם מכאן
לשם
מתקתק איתך בקצב שלו כמו גלים בים
ושולח אותך לשלוח מילים,
לא מסודרות,
לא קצובות,
נובעות.
בכל שמחה יש כאב
(גם אם תמצא מישהו שיחלוק עליך בנידון,
ולא תבין איך אפשר לחיות ביחד ולחלוק בפרטים מהותיים כאלה);
בכל שאיפה לשלמות מתבקע הלב על שעדיין אינך שם,
בכל אהבה יש עצב.
תחת השמש אין רעש.
השקט באישיות הסוחפת שלו
מדגיש את הרעשים הקטנים, הרוחשים.
ותייר בלא מזוודה, מנסה לתייר בעולם,
מתחדש ברגעים הקשים.
---
הייתי בחוץ
מחפש את הרגע
שבו הכל נושק פתאום
שקווי המתאר משילים את עצמם
וסודות מרחפים,
ונסחפתי
.
עכשיו אני.
