כששוטטתי בין רשימת היוצרים ב"במה חדשה" נתקלתי בשם "אורית
ישראלי".
בהתחלה חשבתי שמדובר בכלל באורית ישראלי התסריטאית של הסדרה
"שמש". כשנכנסתי לאתר נתקלתי בתמונה של ילדה יפה מחייכת ולידה
הכיתוב "נפטרה בגיל שמונה עשרה בספטמבר 1985 ממחלה. היתה ציירת
מוכשרת וכתבה הרבה שירים". שוטטתי בין הציורים והטקסטים
שהאחרון שבהם נכתב לפני חמש עשרה שנה. בין השירים והפרגמנטים
של אורית אפשר להרגיש את הסיפור האנושי הכואב והאכזרי של ילדה
נערה בתחילת חייה שצריכה להתמודד עם הסבל שבמחלה נוראית
וסופנית ועומדת בכך בגבורה.  אני אומנם לא מבין גדול בשירה וגם
לא חובב ענק שלה, פרוזה זה יותר הכיוון שלי, אבל אי אפשר לקרוא
את השירים הכל כך אופטימיים של אורית מבלי שישרט לך משהו בלב.
בשיר "שנות חיי" אורית כותבת "השנים רצות כמו עצים הנשרפים
במדורה... ואין דבר המבדיל כל אחד ואחת למוות". היא מודעת לכך
שכמו העצים כך גם השנים בסוף יגמרו, אבל זה לא מונע בעדה
מלהיות אופטימית: "אני לא מאמינה!" היא כותבת, "פשוט לא מאמינה
שעוד שלושה שבועות אני אהיה בניו-יורק ואראה את ארצות הברית.
לא מאמינה שאני אבריא והכל יראה פתאום ורוד."
כשקראתי את "מכתב אחרון לפני הנסיעה" זה ריגש אותי עד דמעות.
אורית כותבת מכתב לחברתה הטובה חודש וחצי לפני המוות ואומרת לה
שהיא מבינה כעת את משמעות החיים כמו מארסו גיבור "הזר" שעומד
בפני הוצאה להורג ורק בנקודה הזו שהוא עומד לאבד את היקר מכל
הוא מבין בעצם את משמעות החיים. אורית יודעת שהניתוח שאליו היא
נוסעת הוא מסוכן מאוד אבל היא עדיין לא מאבדת את האופטימיות
המקסימה שלה "רק אל תחשבי שזה מכתב סיום (אפילוג), זה מכתב
פרידה לחודש וחצי, מאוד רגשני". ההכרה הזו בכך שהמוות הוא
אופציה מאוד ממשית ומצד שני השמירה על חזון העתיד הוורוד
מעוררים כבוד רב.
הדבר שהכי הדהים אותי ביצירותיה של אורית הוא כי אתה לא חש
בעצב וביאוש שהיה סביר שיתקוף ילדה אשר נכפה עליה גורל כל כך
אכזר. להיפך, אתה מרגיש מבעד למילים את הילדה האמיצה עם שמחת
החיים. הילדה שמציירת ילדים שמחים ומריצה דאחקות לפני המוות על
איך היא הולכת לגרש את היתושים עם המקל שלה. הילדה שכל כך
אסירת תודה לכולם על איך שהם עוזרים לה ויש לה כל כך הרבה אהבה
לתת לכולם.