הרגשת העצב אופפת אותי לעת ליל, ועם היעלמות השמש כך גם נעלמת
המסיכה שתפורה כל כך חזק.
אני מצמידה את אצבעותי לשביבים של זיכרונות ומרימה אותם כמו
גרגרי סוכר. לא סוכר... זכוכית.
מתוך העצב המוכר נולד באפלה רגש חדש, קטנטן ודוקר.
הזיכרון שהחזקת אותי, ועוצמתך הפחידה אותי.
אך אני לעולם לא אוכל להחזיק בך.
אין לי את הכח לכך.
ובתוכי הוא נהיה מרשע. מה שפעם הזנתי ואהבתי כעת משסע אותי
מבפנים, מנסה לקרוע את דרכו אליך, ולי אין מענה לו.
רק בושה בנסיונותי העלובים.
עמוק בתוכי האמת הקשה ביותר לאיטה מתבהרת,
והיא שאחרי שנלקח ממני הכל וכל שנשאר הוא אתה, גם זה מאיים
לסגת לעלטה שהיא העבר.
והרגש הנולד הוא אימה, כי יותר לא נשאר לי דבר בעולם,
ולא קיים דבר בשבילי לחיות למענו.