ואם אני אגיד לך שזה הכל עניין של לב שבור, תאמין לי?

יש לי בדיוק חצי שעה להתארגן ואני עדיין עומדת עם מגבת מול
הארון ומקטרת בלחש על כמה שזאת טעות ללכת. האנשים הם לא בדיוק
האנשים שלי, הנסיעה ארוכה מדי ואני קצרה בכסף.
רבע שעה, עכשיו אני מחליפה חולצה כל ארבע שניות ומנסה לתמרן
בין גריבת גרביים לאיסוף שיער, זה לא בדיוק הלך.

איחור של חצי שעה ועדיין ההסעה לא מגיעה, אוטובוס ביום שישי
לתל אביב זה רע בדיוק כמו שזה נשמע. אני על המדרכה, עטופה
במעיל, מקשיבה לקשקושים של אנשים שאמורים להיות חברי הטובים,
אבל בינינו, כל אחד מהם הצליח להוכיח את עצמו כנועץ סכינים
מושבע. אני מחייכת ושולחת מבט עייף כדי לטשטש את חוסר החשק.

הבארבי בשישי, חשבתי שלא אזכה עוד לראות את המחזה הזה, מסתבר
שכשאני מבטיחה לעצמי דברים יש לי נטייה לשכוח.
עם רגל שמאל רדומה ושד ימין תלוש פילסתי את הדרך פנימה - רגע
קט של גאווה עצמית. בכל הזמן הזה אני מנסה להתעלם מהרעש הזה
שבוקע לי מהחזה, רעש של חלקי זכוכיות שפעם היו קערה לתפארת
בתוך קרטון אטום היטב. לעתים עוד התחמקתי, אבל מדי פעם איזה
שבב חמקמק דגדג לי איזה עורק והבעות עמומות הופיעו על פניי.
חשבתי דווקא שאני מסתדרת, היה חם, היה רועש, היה ירמי קפלן אחד
שדרך לי על הרגל אבל הצלחתי לדבוק באוירת השמחה הכללית.

אני לא יודעת אם זה היה החדר הדחוס שעורר את הצורך הנואש
לסיגריה או הצורך לאויר שהביא לתגובה הנמרצת לרוץ החוצה
ולהישכב על האספלט הרטוב. כל מה שנותר היה לתחום אותי בגיר
משטרתי לבן. הדבר היחיד שעוד נקלט לי בזווית העין בשעת הצניחה
היה ירמי קפלן רץ אחרי, ממלמל משהו על רגל ועל לא בכוונה.

חמש שניות של בהייה ממושכת בשמיים מעוננים בלי רצון לזוז ובלי
יכולת עברו עד שיד זרה הסיטה מעל העיניים שלי קווצת שיער
פרועה.
"היי ילדה, מה לקחת? הקפצת כדור או שניים? זה האלכוהול, שתית
יותר מדי? אני לא מבין איך בנות כאלה רזות שותות גלונים של
בירה ומצפות להישאר על הרגליים".
ירמי קפלן עוד ממשיך לדבר ואני רק חושבת על איך אני נמצאת
בשישי בתל אביב, תקועה עם ברמן שלא הסכים לשמח את לבי במנת
אלכוהול צנועה וירמי קפלן שמדבר מהר ומסתכל לי בעיניים במבט
כמעט מרחם.
ואז עצרתי אותו, אחזתי לו את היד ושאלתי:
"ואם אני אגיד לך שזה הכל עניין של לב שבור, תאמין לי?"