השמיים זועקים אליי הלילה וקוראים לי להצטרף אליהם. בהרמונית
שלווה ורוגע הם מביטים בי מלמעלה ולוחשים לי סודות נסתרים. אני
מטה את אזני ומאמצת את כל החושים, מתרכזת אך ורק בשפתותיהם
המוארות שנעות בקצב אחיד ומדברות רק אליי.
אני חושבת שמעולם לא הרגשתי יותר בודדה מאשר הלילה. נדמה
שהכוכבים הם היחידים שמבינים אותי. אמנם הם חלק ממסכת שלמה
ומרהיבה שיוצרים השמיים בכל לילה, אך כל אחד מהם למעשה בודד
לגמרי. נאחז בשבריר של אור שהוא יכול לראות באופק - אורו של
הירח.
כמו הכוכב ההוא גם אני, מביטה בעיניים עצובות אל הירח שלי
ומנגנת לו מנגינות בלבי, שרה לו שירי אהבה ומתחננת שייקח אותי
אליו, אל חיקו, שיפרוש את זרועותיו הקרירות ואני אמצא בקלות את
דרכי אליהן.
מרחוק אני יכולה לשמוע צלילי גיטרה ופסנתר. מעניין מהיכן הם
באים. מוסיקה. מוסיקת הלילה. כמה יפה היא, כמה נוגה. כמו דמעות
מלוחות שמרטיבות את הכלים ומנגנות עליהן בשקט, בעצב.
הלוואי ויכולתי להיות חלק מהמנגינה הנפלאה הזו, הלוואי ויכולתי
לחבר אותה בעצמי. אך גם את זה איני מסוגלת לעשות. ראשי כמו
התרוקן ולבי יבש כמדבר. אני מחפשת מקור מים שאוכל להרוות בו את
צמאוני אך ללא הועיל. אם נמצא מקור שכזה, הוא וודאי רחוק ממני
מרחק רב ואין טעם אפילו לנסות ולאתרו.
עיניי נעצמות ואני נשכבת על חלקת הדשא הלחה שמעקצצת בגופי בלי
הרף, אך זה כבר לא משנה יותר. איני מרגישה עוד דבר. ריקנות
נפשית היא המחלה הכי הרסנית. לבסוף היא מקרינה גם אל הגוף ולא
נותר דבר מהאדם. לו רק נלחמתי בה בזמן, אולי עוד הייתי ניצלת.
אבל כעת כבר לא נותר מקום למלחמות. המחלה הזו חזקה מדי ואני
נחלשת למולה. אני נכנעת לעייפות הכבדה הזו שאופפת אותי ומניחה
לאבריי להתנוון ולעיניי להיעצם.

חושך.